מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
>> סרטון מרתק ומרגש עם עזרא בן יעקב <<
היינו זוג הורים וארבעה ילדים כשעלינו ארצה. אני הייתי בן 17. הסיבות לעליית המשפחה לארץ היו ציונות וכן רדיפת היהודים. הגענו למעברת רמת השרון, רחוב משה סנה, מול הכפר הירוק, היכן שהיום מצוי מגרש הטניס. גרנו באוהל, ואח"כ בפחון, ולבסוף בבדון. אני הייתי במעברה רק שנה, כי התחלתי בקיבוץ נען, והתגייסתי לצבא, ורק אחר כך הגעתי למעברה. המשפחה היתה במעברה מספר שנים לא מבוטל.
אבא חווה קושי במעברה, היו קשיי הישרדות. צריך היה להשיג בדון, לעמוד בתור לקבלת מזון (זה הביא את אבא לידי בכי). כאשר קיבלנו בדון סיידנו אותו. גם לאמא לא היה קל, אבל ניסתה להיאבק. בעירק היא היתה מיילדת וטיפלה בנשים. היא הרוויחה הרבה כסף מעבודתה.
מוסדות החינוך שהיו במעברה: גן ילדים ובית ספר עממי (יסודי). המוסדות לא היו כל כך מסודרים, ולא כל ילדי המעברה יכלו ללכת למוסדות החינוך.
היו כאלה שהגיעו לארץ לפני ההורים והגיעו למעברה לעזור בהתאקלמות המשפחה והפרנסה.
היינו בבדון אחד שבע נפשות. הפכנו את הבדון למועדון חברתי. הצלחנו להגדיל אותו מעט באלתורים, בעזרת גידור הסביבה והכנת גינה. בבדון לא היה חשמל, היתה רצפת בטון, ליד הבדון היתה מקלחת ובור ספיגה לשירותים.
רוב תושבי המעברה היו עירקים, אבל היו גם תימנים, רומנים ופרסים. השפות שדיברנו בבית ובחוץ היו עירקית, עברית טובה ורומנית. היו "חיבורים" בין השכנים.
אבא עסק בהרבה עבודות מזדמנות: מוכר במכולת, מכר קרח, מכר נפט, עבד בחקלאות כשכירי יום, עקירת עצים בקבלנות. קיבלו רק מספר ימי עבודה בחודש. חיו בדוחק. מאוחר יותר אבא עבד בהסתדרות. חלקן היו עבודות מזדמנות, חלקן פרטיות. אמא עבדה במפעל "ויטה".
ליד המעברה התנהל שוק. היו ימי ה"צנע". התנהל גם סחר חליפין. אחד מהבדונים שימש כבית כנסת במעברה. הגיעו למעברה אנשי הקיבוצים מהסביבה (בית גוברין), ולימדו עברית. היה לי מדריך בשם יעקב תמרי שעזר לנו לארגן את חברת הנוער. היו גם ריקודים במעברה. היו חברות פרטיות שעסקו בחלוקת קרח ונפט. היו במושבה שני ספרים – אחד רומני ואחד עירקי. העירקי "נעים" קיים עד היום.
את שעות הפנאי אבא העביר בעבודה בגינה, הוא לא אהב לשבת בבית קפה. הנוער דאר למסגרת עצמאית, וכן ברחנו לבלות בתל ברוך בהרצליה. הקשר עם האנשים שהיינו איתם במעברה נמשך עד היום ברמת השרון. בשעות הפנאי האחרות הלכנו למושבה של רמת השרון, לצהלה והרצליה.
דמויות זכורות מהמעברה:
מנהל המעברה – יחזקאל חי (אחד מהבונים של שיכון מפח"ת) חי היום בחולון.
אברהם קאליש (גר בכפר סבא)
חייהו בן חיים – מזכיר משנה במעברה, אח"כ הפך למזכיר מועצת הפועלים.
שמואל חכם – ראש המועצה (מטעם מפא"י),
עבודי שיוע – (קומוניסט)
יחזקאל – קנה רכב והסיע (נהג המעברה)
נעים – הספר
בשנת 1954 עזבנו את המעברה ועברנו למורשה. אספנו כסף לצורך המעבר. כל מי שיכול היה לאסוף ולגייס 1,000 לירות ישראליות. המעברה עצמה חוסלה בשנת 1957.
נקודות לציון:
הגענו מטעמי ציונות, ידע ונכונות לאסוף כסף (50 דינר היה סכום גבוה).
המדריך (בן של המורה) אמר שאני מוכן לעלייה.
היה מאבק לשרוד, ללמוד, להתקדם – העובדה שהצלחנו היא למה שהגענו היום ומה שיש לנו היום. הקרבה לעיר עזרה מאוד.
עד 1954 המועצה של המושבה לא הסכימה לקבל את בני המעברה, ואז הסכימו ובנו את מורשה. כל מפלגה העמידה מישהו מהקבוצה שלהם, עד שרוב חברי המועצה היו יוצאי המעברה.
היום אני פעיל בכל מיני מסגרות: גם מלמד ערבית, מביט אחורה בסיפוק כי הצליחו להוביל לדברים משמעותיים.
היה תיעוד של הבריחה בתערוכה "מהנזכר והמסופר" לגבי החיים בעירק.
ערכה והביאה לדפוס: ניצה חזקיהו