מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
ההורים עלו למעברה עם שלושה ילדים. בחו"ל המשפחה היתה משפחה עשירה, אך אבא היה ממשפחה ענייה. כשהתחתנו החליטו לעלות לארץ. ההורים גרו בצריפי עץ ופחונים. המעברה בחבצלת התפרסה על פני שני ק"מ מכביש החוף עד הים. היו בה 200 משפחות. משפחה קטנה קיבלה חצי צריף. השכירות היתה מ"עמידר". אבא הלך כל חודש ל"עמידר" לשלם את שכר הצריף. בשלב מסוים אמרו לו שהוא כבר רכש את הצריף. אבי טען שלא קנה את הצריף. התנהל ויכוח, והתברר שאבא צדק וקיבל תעודת הערכה. הצריפים היו טובים בדרך כלל, אבל קרה שמים חדרו והאחים שלי חלו בברונכיט ואושפזו ב"הלל יפה". אבא התייחס בחיוב לחיים במעברה, מעולם לא שמעתי ממנו מילים לא טובות.
במעברה היו תימנים, עירקים, תורכים, פולנים, רומנים, טריפולטאים, מצרים, תוניסאים, ומרוקאים – מכל העדות. היו מספר בתי כנסת. האשכנזי התחבר עם הכפר חבצלת ולכל עדה היה בית כנסת משלה.
אני הייתי בגן ילדים במעברה ובבית ספר יסודי דתי "מוריה" בעין בתכלת ואבא היה לוקח אותו ואת האחים על אופניים מבית ספר הביתה. אבא התעקש שאלמד בתיכון עיוני – בר אילן. בבית ספר היה מורה לאנגלית (אברהם חסיד) שלקח אותי הביתה (הוא הגיע מכפר הרוא"ה) ולימד אותי משבע עד שמונה.
היו אנשים טובים מכפר ויתקין וחופית שתרמו בגדים ודאגו לנו.
אבא היה עסוק בעבודה ובחינוך הילדים. הקפיד מאוד על חינוך נכון של הילדים, דאג למורים פרטיים. הוא התעקש שהילדים ילמדו. אמא הסתכלה על הכל מנקודת מבט חיובית. אבא עבד בסחר בירקות, איסוף אשפה ועבודות מזדמנות. סבתא עבדה בניקיון, עזרה לאבא בקטיף. את הירקות היה מוכר בסביבת המעברה עם עגלה וסוס. שתי סוסות מתו לו . כאשר מתה הסוסה הראשונה אבא אסף את כל הארגזים כדי להחזיר לסיטונאים עם דמעות בעיניים. סבתא נתנה לאבא כסף ואמרה לו לקנות סוסה נוספת. גם היא מתה ואז קנה פרד. הפרדים החזיקו מעמד עד שקנה טרקטור. הילדים עזרו לו בעבודה. במקביל לעזרה לאבא (סביב כיתה ז') התחלתי יחד עם אחי לאסוף אשפה מן המעברה. לימים עשו זאת עם טרקטור.
אני זוכר את השכנים אבו סאלח (עירקי), אבו סלימאן, אבו סעיד, גולדשטיין (פולנים). כשרצו לפנות אותנו מהמעברה לשיכון סלע, אבא לא הסכים לפנות את המקום. הוא ראה במקום בסיס לגדל בו את הילדים. הבין שזהו מקומו בישראל.
***************************
ההורים גרו במושב תלמים, בנגב. שם נולד אחי הבכור עמוס. לא היתה עבודה, גרו בפחונים. החום היה בלתי נסבל והאח היה בתוך ארגז תפוזים, כשאמא ישנה מעל למנוע כדי למנוע נשיכות של עכברושים. הסבתא שמעה שבונים מעברת צריפים בחבצלת. הגיעו באוטובוסים ושכרו חצי צריף. בצריף מספר 70 לכיוון מזרח. רק חולות משופעים. לימים עברו לצריף אחר. בחצי השני גרו דוד נכה שלי + שתי דודות והסבתא. ההורים גרו בחצי השני. אמא יצאה לעבוד בניקיון וקיבלה צירי לידה תוך כדי נסיעה באוטובוס. זה קרה ליד "בלו ביי" . הנהג פקד עליה לרדת מהאוטובוס (היא הכירה אותו כי עבדה פעם אצלו). אף אחד לא התערב. אמא ילדה את צבי על כביש הכורכר בסיוע אנשים מן השכונה. משם לקחו אותה ואת סבתא באוטובוס לכפר סבא. מי שיילד אותה היו העולים שהיו בבית עולים. שמרו על הילוד 24 שעות. השמועה על ילדים נעלמים כבר עברה. לאבא נודע שנולד לו בן רק כשהגיע בערב מן העבודה. צבי הלך יחף (פעם האח לקח את הנעליים של אבא ולכן קראו לו "בעל הנעליים הגדולות").
שלוש נקודות חשובות לציון:
הילדים היו מגובשים בקבוצות.
היתה לכידות חברתית – היו פעולות תרבות, סרטים, תיאטרון.
לא הרגשנו מושפלים או מקופחים, למרות המצב הקשה.
כיום אני נשוי +5 ילדים, חמישה נכדים ו- 15 נינים. הייתי איש עסקים, קבלן מיחזור, וכיום בעל עסק. תושב חבצלת השרון, אני חובב בעלי חיים, ים, קריאה, מורשת. אשתי שוש היא ה"דבק" של המשפחה. בשירות הצבאי התחלתי בסיירת אגוז אבל נפגעתי באוזן ועברתי למחסני תחמושת.
עיסוק הילדים: טבת מורה, אורטל אדריכלית, נערן אחראי על אילון והסביבה, אלמוג עובד בעסק באזור המרכז, עלי עסוק בנדל"ן.
המראיין – בני אשר
ערכה והביאה לדפוס: ניצה חזקיהו