1. מתוך חוברת על תולדות כפר סבא  – "שכונות מזרח העיר"

   3.)…  בין השנים 1950 ו-1953 היתה בצד המזרחי של כפר סבא מעברה לעולים חדשים 

   בשיאה הגיעה -ל6000 נפש. כשהוחלט לבנות בה שיכון קבע נבנו כל הדירות בגודל של 28 מ' עם מטבחון. השירותים היו בחוץ. ריב פרץ כשחלק מהעולים טענו שהדירות לא שוות את הכסף שדורשים עליהן וכי התנאים בשכונה גרועים.  

   היום גרים בשכונת קפלן לפי נתוני הלמ"ס כ-3000 איש.

   עם הקמת המדינה היו בכפר־סבא כ־5,500 תושבים. העיר קלטה עולים במהירות והוקמו השיכונים קפלן ויוספטל על מנת לקלוט את גלי העלייה מארצות ערב. בשנת 1950 הקים חיל הנח"ל את קיבוץ ניר אליהו צפונית מזרחית לשכונות אלה על מנת לייצר רצף התיישבות יהודי ולמנוע המשך ההסתננויות. 

   בשנת היובל להקמתה (תשי"ג – 1953) כבר מנתה כ־15,000 תושבים. שוב לא ניתן היה להסתפק בחקלאות בלבד כמקור תעסוקה יחיד בכפר־סבא והוקם אזור תעשייה. היובל נחגג בשורה של טקסים שבהם השתתף ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הוצאת מעטפה מיוחדת של דואר ישראל וכתיבת המנון:

   "עֲלֵה־נָא, עֲלֵה – כְפַר מוֹלֶדֶת זָקֵן

   הוֹרָתֵנוּ עָלֶיךָ נָסַבָה

   אִם לִבֵּנוּ מִכָּל שִמְחוֹתָיו יִתְרוֹקֵן

   תִּוָּתֵר שִמְחָתְךָ – כְפַר־סָבָא"[14]

    

   שכונות מזרח העיר הוקמו בסביבת כפר סבא הערבית, שנודעה גם כ"נבי ימין". כבר בשנת 1949 התיישבו בבתים שנותרו מכפר סבא הערבית כ-100 משפחות מיוון, טורקיה, עיראק, איראן וצפון אפריקה, שהיוו את הבסיס להקמת מושב נווה ימין[16][17]. באמצע שנת 1950 עברו רוב התושבים לבתים שהוקמו במושב נווה ימין, אך בכפר סבא הערבית נותרו 19 משפחות שנדחו מהצטרפות למושב בטענה של אי התאמה חברתית[18][19]. בשנת 1952 הוקם שיכון קפלן למפוני מעברת כפר סבא, ובשנת 1962 הוקם שיכון יוספטל. בשנת 1965 נסלל כביש חיבור ישיר בין שכונות מזרח העיר ורחובות הגליל ובן יהודה במרכז כפר סבא[20]. מני אז הוקמו שכונות נוספות שנועדו לחבר את שכונות מזרח העיר אל מרכז כפר סבא.

   קפלן – את הרעיון להקים את השכונה העלה פנחס ספיר באמצע 1950. לצורך כך הוא ביקש מהממשלה להעביר לידי כפר סבא את האדמות הנטושות ולהלוות לה את הכספים הדרושים[21]. אבן פינה לשכונה הונח על ידי דוד בן-גוריון ביולי 1951

   השכונה הוקמה ב-1952 כשכונת בתים פרטיים של 28 מ"ר מצפון לכפר סבא הערבית, לצורך שיכון אנשי מעברת כפר סבא[24]. הבתים כללו חדר וחצי ומטבחון. שירותי שדה ומקלחת היו מחוץ לבתים[25]. בתחילה לא רצו אנשי המעברות לעבור לשכונה בגלל הדרישה שירכשו את הבתים[26] במחיר שנראה להם יקר יחסית לאיכות הבתים, אך בתחילת נובמבר 1952 החלו הראשונים לעבור לשכונה. לאחר פינוי מעברת כפר סבא בראשית 1953 ופיזור תושביו ברחבי ישראל[30], פנו רבים מתושבי המעברה בבקשה להיכנס לשכונה[23]. באוגוסט 1953 היו בשכונה בין 350 ל-500 יחידות דיור[31]. בשנת 1954–1955 התלוננו התושבים על מחיר הקנייה והשכירות הגבוה לטעמם עבור הבתים, תוך ציון שאין בבתים ביוב וחשמל בשנת 1955 התריע משרד הבריאות על המצב התברואתי הירוד בשכונה[23]. בשנת 1959 הושג פשרה בין חברת חצרות הדר שהקימה את הבתים והמתיישבים על ערך הבתים והשכונה הועברה, בספטמבר 1960, לאחריות עמידר, שהתחייבה להוסיף חדר לבעלי משפחות גדולות ולהתקין מערכת ביוב בבתים[35][36][37]. עם השנים הרחיבו התושבים את בתיהם[38].

   עדות פרופסור  אברהם שמה – בעתון הארץ .

   "הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות"

   ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם.  הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. 

   פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה". זה הזכיר לו את הפוגרום ביהודים בעיראק.

   אברהם שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. 

   אחרי כמה תחנות, שוכנה     משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

   לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבחנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

   כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".  אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

   כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

   תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

   עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

   הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

   עיון במסמך, מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

   המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

   בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

   השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

   בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

   "כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־ תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".   

מעברת כפר-סבא  – יואב רגב

מבוא

החל מראשית שנת 1950 הוקמו במדינת-ישראל 130 מעברות – "יישובי קליטה" –  במטרה לנסות ולפתור את מצוקת הדיור החמורה שנוצרה עקב "העלייה ההמונית" בשנים 1948 – 1952. קודם להקמתן של המעברות הוקמו מחנות עולים – בעתלית, בפרדס-חנה, ברעננה, בבית ליד, בבנימינה ועוד – כפיתרון זמני, באחריותה של "הסוכנות היהודית", ובהם שררו תנאים פיסיים וסניטריים קשים מנשוא.

ראש המחלקה להתיישבות ב"סוכנות היהודית", לוי אשכול, דחף למציאת פיתרון מהיר בדמותן של המעברות. אלה הפכו את העולים החדשים שעברו לדור בדיור ארעי עד למעברם למבני קבע, לעומדים ברשות עצמם וליצרניים, שכן בניגוד לשלב קליטתם במחנות העולים ולאיסור לחפש עבודה ותעסוקה מחוצה להם, במעברות נדרשו לעבוד לפרנסתם, לא נדונו לניוון ובכך שיפרו במידה רבה את תדמיתה של המדינה הצעירה, שבשלב קליטתם הראשון "כלאה" אותם במחנות העולים.

המעברות חיזקו את עקרון פיזור האוכלוסייה בכל חלקי הארץ. חלקן היו "מעברות עירוניות" בקרבתן של הערים הגדולות, ויושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני; חלקן הוקמו בסביבת מושבות גדולות ויושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי או עירוני; ואחרות, שנקראו "מעברות כפריות באזורי התיישבות", נועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כחלסה – קרית-שמונה, למשל.

תנאי החיים במעברות היו קשים. העולים התגוררו באוהלים ובמבני דיור ארעיים צפופים וחשופים לפגעי מזג האוויר כפחונים, אסבסטונים וצריפונים; אספקת המים הייתה לעתים בלתי-סדירה; רשת חשמל לא נתקיימה בהן; התקשורת עם "העולם החיצון" הייתה לקויה; מערכות החינוך והבריאות היו ברמה יחסית נמוכה; השירותים העירוניים, שסבלו מחסר תקציבי ועם זאת נטלו אחריות מקומית על המעברות, לא היה באפשרותם לסייע להן כנדרש. הארעיות והצפיפות נתנו את אותותיהן בכל תחומי החיים.

בשלהי שנת 1951 נמנו בכלל המעברות מקרית-שמונה ועד באר-שבע 220,517 נפש, מתוכן אלפים בודדים במעברת כפר-סבא, וכעבור כשתים-עשרה שנה נותרו בודדות ובהן כ-15,300 נפש בלבד, רובן כאלה שקשיים כלכליים היקשו עליהן רכישת דירת שיכון.

המעברות הפכו לעיירות פיתוח, אחרות לשכונות פרברים ולמושבים חקלאיים והיו שנמחקו כליל מהמפה כלא היו.

אחת המעברות הבודדות שנעלמה מהנוף אחרי כשלוש שנים בלבד הייתה מעברת כפר-סבא. המעברה, שכונתה בראשיתה "מחנה עבודה מאוהלים", הוקמה ביוני 1950 והייתה בין הראשונות בארץ.

כפר-סבא באותם הימים שלאחר מלחמת העצמאות הייתה מושבה שנוהלה על-ידי מועצה מקומית, והתגוררו בתחומיה בשנת 1948 5,516 תושבים.

מעברת כפר-סבא

ב-8 ביוני 1950 הגיעה אל המועצה המקומית כפר-סבא ההוראה הראשונה לקליטת עולים בצידה המזרחי של המושבה, מד"ר גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה ב"סוכנות היהודית". בהודעה צוין, שהסוכנות מתכננת הקמת מחנה עבודה מאוהלים בכפר-סבא, לשיכונן הזמני של 300 משפחות עולים. זוהי דוגמה מוכרת לכפייתו של השלטון המרכזי על הרשויות המקומיות ולחיובן להשתתף בקליטת העולים ויישובם בתחומיהן, ולמעשה להעמדתן בפני עובדות מוגמרות.

כחודש לאחר מכן, אישרה המועצה המקומית את הסכמתה להקמת המחנה, אולם העמידה תנאי ולפיו, עם העברת המשפחות האלה לבתים הנבנים עבורם, המחנה יפורק. בנובמבר 1950 "גילתה" המועצה המקומית על דבר תכנון מעברה נוספת, מעברה ב', על-ידי הסוכנות, ותוכננה קליטה נוספת של כ-450 משפחות בתחומיה.

המעברה הוקמה בראשיתה באזור שיועד לתעשייה, והוחל בבניית בתים עבור העולים – לימים שכונת "גאולים". בשלהי דצמבר 1950 התגוררו במעברה כאלפיים איש מתוכם 700 ילידם בגילאי שנה עד ארבע-עשרה; כעבור כשנה ומחצה נמנו בה באפריל 1952 4,941 נפש; ובמאי 1952 נמנו במעברה 937 משפחות ו-150 רווקים.

משפחות העולים התגוררו בפועל בשתי מעברות שכנות וצמודות זו לזו – תכנון פיסי לא קדם להקמתן –ששביל הפריד ביניהן. העולים התגוררו באוהלים ללא רצפה, ומוסדות הציבור שוכנו בצריפים. הצפיפות הייתה רבה, פרטיות לא נתקיימה ובמעברה שררו עזובה וחוסר תכנון סביבתי. האווירה הכללית הייתה קודרת ומדכאה. היו במעברה, על-פי מסמך ממאי 1951, 29 שירותים בעלי שלושה תאים כל אחד, עשר מקלחות ובארבע מהן בלבד סידור למים חמים, 100 פחי אשפה ומערכת ביוב לא תקינה, שמוצאה יצר ביצה בסמיכות רבה למעברה. כעבור מספר חודשים גדל מספרם של השירותים והמקלחות… באוקטובר 1951 נמנו במעברה 1,250 אוהלים והוחל בהקמתם של בדונים לקראת החורף הקרב. במאי 1952 הוקם מטבח הזנה, אולם תעלות ניקוז למי הגשם עדיין לא נחפרו, ומכאן זרמי המים ואף השיטפונות שפקדו בדצמבר 1951 את המעברה, ולא רק אותה, אלא גם מעברות רבות אחרות. בחודש הזה נחלצו ותיקי המושבה לפינוי העולים שאוהליהם נשטפו על תכולתם וציודם הדל. ילדים ותינוקות פונו למקומות מחסה, לבתים פרטיים ולמבני ציבור, והמועצה המקומית דאגה לניקוז השטח המוצף.

למעברה מונה מנהל מטעמה של "הסוכנות היהודית" שישב בצריף בכניסה אליה, ונראה שעמד בקשר הדוק עם המועצה המקומית, אולם זו הייתה תלויה בכספי הסוכנות, שעקבה מרחוק ומקרוב אחר שהתרחש במעברה. מאחר ולא היה ביכולתה של המועצה המקומית לשאת בעול הכלכלי ובמשאבים שנדרשו לפיתוח המעברה, נתגלעו לא אחת חיכוכים בשאלות תקציב בין שני המוסדות.

המועצה המקומית דאגה לפינוי האשפה, "מפעל המים" המקומי לאספקת מים ו"קופת חולים כללית" לשירותי בריאות (רופא שהגיע "מבחוץ", אח ופקיד). ילדי המעברה התחנכו במושב נווה-ימין הסמוך לכפר-סבא, אחרים למדו אצל מלמד תימני וגן-ילדים התקיים באוהל. לימים הוקמו במעברה בית ספר יסודי, גני ילדים נוספים ובית תינוקות. המועצה המקומית דרשה ממשרד הפנים להשתתף בהוצאות חינוך העולים, שכן הגידול במספר המשפחות ביוני-יולי 1950 העלה את הוצאות המועצה באופן משמעותי, ובאוקטובר נמנו  450 משפחות עולים ב"מעברה" – מונח שהופיע לראשונה בדוח של משרד הפנים (מ-9 באוקטובר 1950) ולא עוד "מחנה אוהלים". הדוח הזה ציין בהערכה את פעולות המועצה המקומית לטובת העולים בתחומי החינוך, המגורים והתעסוקה: כל ילדי המקום נקלטו בבית-הספר בכפר-סבא; בקרוב יעברו שוכני האוהלים לבתים הבנויים מעברו השני של הכביש ("גאולים", שכונה שבה התגורר מיעוט מקרב העולים) ויכללו בתחומי שיפוטה של המועצה המקומית; כל האנשים עובדים בעזרת לשכת העבודה המקומית; אוהל מיוחד ומסודר משמש לגן-ילדים.

תעסוקה

בדצמבר 1950, זמן לא רב לאחר הקמת המעברה ובשעה שנמנו בה כ-2,500 נפש (510 משפחות), רובם יוצאי ארצות המזרח ורובן ככולן משפחות גדולות, שיגר ראש המועצה, אשר ראה עצמו מחויב כלפי תושביה שנזקקו לשירותיה בכל תחומי החיים (בריאות, חינוך תעסוקה ועוד), מכתב בהול אל שרת העבודה והביטוח העממי, גולדה מאיר, ובו שטח בפניה את בעיית המחסור במקומות תעסוקה לעולים שנקלטו. לטענתו, על הממשלה לחתור לפיתרון שיעניק פרנסה ל-2,500 נפש, במטרה ליצור אווירה רגועה במעברה ולמנוע הפגנות של מחוסרי עבודה, וזאת בעת שהמועצה העסיקה כמאה פועלים בעבודות שאינן פרודוקטיביות, ועקב כך נמצאה בחוב מאחר ותקציבים שהובטחו למועצה בוששו להגיע. היו אלה עבודות ניקיון מזדמנות בעירייה, אולם הן לא היוו מקור תעסוקה עיקרי.

ענף החקלאות העונתי היה מקור התעסוקה העיקרי, אך לא סיפק עבודה לכל העולים במשך כל השנה. יצוין כאן, שגם ילדי המעברה מגיל ארבע-עשרה ומעלה, שסייעו בפרנסת המשפחה, הועסקו בתלישת בוטנים… חלוקת מקומות העבודה  נעשתה בלשכת התעסוקה על-פי מספר הילדים במשפחה.

ולא זו בלבד! מלבד המחסור במקומות עבודה ובמקורות תעסוקה התקשו העולים, שהגיעו ממעמד בינוני או אף ממעמד בינוני-גבוה, להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליהם – בנוסף לעבודה החקלאית המאומצת – על-ידי הממסד הקולט – מועצת כפר-סבא. בשירותים הציבוריים התקשו העולים להשתלב מפאת חוסר ידיעת השפה העברית וההשכלה הדרושה, ומאחר וותיקי המושבה היו מקורבים לממסד המקומי ו"תפסו" את המישרות המוניציפאליות. על-כן דרשה המועצה ממשרדי הממשלה תקציבים למימון התעסוקה לעולים בתחום העבודות הציבוריות ו"עבודות הדחק" הבלתי-פרודוקטיביות שהיו עדיפות על אבטחת הכנסה כלשהי, ועל הסתמכות על סעד. בצד כל אלה יצוין, שבמעברה היו כמה חנויות, והתקיים שוק מקומי שהוקם ללא אישור וללא פיקוח כלשהו.

פיזור המעברה באישון לילה

המועצה המקומית כפר-סבא הסכימה להקמת אוהלים בשטח המושבה תוך הצבת תנאי לפירוקם כאשר העולים יעברו אל בתי מגורים שייבנו או נבנים עבורם. זאת ביולי 1950. השיכון שנבנה ונועד למגוריהם של תושבי המעברה נזכר לראשונה במסמך מספטמבר 1951, ששוגר מן המועצה אל "הסוכנות היהודית" בעקבות כוונתה של הסוכנות להציב בדונים במקום אוהלים. המועצה התנגדה לכך, כיוון שלדבריה השטח נועד להקמת 2,000 יחידות דיור שבנייתן החלה, ואלה מהוות פיתרון לבעיית הדיור של תושבי המעברה. מדובר ב"שיכון קפלן", שנבנה מצפון למקומה של כפר-סבא הערבית. נקבע מראש, שהצריפים והפחונים שיוותרו בשטח המעברה ישמשו למיקומם של מוסדות הציבור של השיכון החדש. ואכן, ב-20 ביולי 1951 הונחה אבן הפינה לשיכון החדש במעמד ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. בסתיו 1952 נכנסו ראשוני הדיירים לדירות החדשות בנות 28 מ"ר בשיכון שנקרא על שמו של שר האוצר, אלעזר קפלן, שנפטר באותה השנה, ונבנה על-ידי חברת "חצרות הדר". הדירות שנבנו ועבורן נדרשו העולים לשלם מכיסם, כללו חדר וחצי עם מטבחון, שירותים מחוץ לבניין וללא בור ספיגה. הדלות קיבעה את מעמדו של השיכון גם בשנים הבאות.

ובחזרה למעברה. בשנת 1952 הגיעה המעברה לשיא מבחינת מספר העולים, ועל-פי דיווחי המועצה המקומית היו בה כ-6,000 עולים (כפר-סבא מנתה באותה השנה 16,900 תושבים). אין זה מספר מדויק אלא הערכה בלבד, שכן רישום מוסמך ומדוקדק לא התנהל. כך או אחרת, ברי כי מספר העולים הגיע לכדי כשליש, לפחות, מסך כל תושבי כפר-סבא, שנמנו בה באותה השנה 13,500 תושבים.

ההחלטה על פירוק המעברה נתקבלה בראשית פברואר 1953, ובמסמך שהועבר ממחלקת החינוך המועצתית אל משרד החינוך, שמועדו הוא ה-10 בינואר 1953, נכתב, שהמעברה חוסלה, ותושביה הועברו אל מעברות אחרות. אין בידינו הוכחה חד-משמעית על-אודות תוכנית מפורטת באשר לפירוק (חיסול) המעברה.

מעשה שהיה כך היה. באחד מלילות פברואר 1953 הגיעה במפתיע, תחת מעטה סודיות וללא אתרעה מוקדמת שיירה של משאיות צבאיות אל מעברת כפר-סבא, וחיילים ושוטרים העמיסו עליהן מאות ואף אלפים משוכני האוהלים. הופצה שמועה, כי צפויה התקפה של כוחות ערביים מעבר לגבול הסמוך, ועל-כן יש להרחיק את האנשים מהמקום הקרוב אל העיירה קלקיליה לאלתר. בהלה ותסכול פרצה בקרב העולים שלא הבינו את שהתרחש ולא זכו להכנות מוקדמות. הם פוזרו במקומות שונים ברחבי הארץ – אור יהודה, קוביבה (לימים כפר גבירול בפאתי רחובות), פרדס-כץ, רמלה ונתניה –  כשהם חסרי כול.

פרשת הפינוי הכפוי לא עלתה על סדר היום הציבורי באותם הימים, ולא זכתה להד ציבורי-תקשורתי הן במושבה והן מחוצה לה, אולם מן הדיון שהתקיים במועצת כפר-סבא ב-18 בדצמבר 1953 עולה, כי פינוי המעברה נבע שיקול פוליטי פנימי, כלומר: מחשש לפעילות קומוניסטית חתרנית במעברה שנשקה לגבול, ובשעה שהמתיחות בין מדינת-ישראל לבין ברית-המועצות הגיעה לשיא, הרופאים היהודים נאסרו במוסקבה, בתל-אביב פוצצה השגרירות הרוסית ובארץ התחזקו המאבקים הפנימיים עם מפלגות השמאל דאז.

ואכן, במעברת כפר-סבא פעלו פעילים קומוניסטיים מיוצאי עיראק, והשפעה חתרנית הייתה להם, ככל הנראה, בקרב דרי המעברה שחשו מקופחים, חלקם התפרעו בשל אבטלתם ואחרים התנגדו לכניסה לשיכון "קפלן". חלק מתושבי המעברה נותרו בה למרות הפינוי בכוח, אחרים המשיכו להגיע למקומות עבודתם במושבה, והמתינו לתורם להשתכן בשיכונים שהלכו ונבנו בשולי המושבה במרוצת שנות החמישים והשישים.

לסיכום ייאמר כאן:

המרחק האווירי בין המעברה לבין מרכז המושבה היה רק כשני קילומטרים, אולם נתק ושוני מהותי שררו בין שני עולמות. רגשי הקיפוח בקרב העולים הלכו והתעצמו!