בחודש פברואר 2023 הוצבו שלטי מעברות ברחובות, במקומות בהם היו המעברות.

ביום ראשון, 28.5.2023 התקיים טקס הסרת הלוט משלטי המעברות ברחובות.

הטקס התקיים בפינת הרחובות המנוף/דרך יבנה ליד השלט להנצחת המעברות בעיר.

סרטון מהטקס מופיע בלינק הבא (תודה לאילן טאוב שערך אותו)

https://youtu.be/cxi7DyFJ4KY

התמונות שלהלן הן ההזמנה לטקס ותמונה של מר בני אשר, יו"ר עמותת המעברות עם מר חנניה כורש, מנכ"ל מוזיאון יהדות תימן ברחובות.

התמונות שלהלן הינן מהשלטים השונים. מתחת לכל שלט רשום שם המעברה שהיתה שם ובהמשכן מופיע תוכן כל אחד מהשלטים.

העמותה מודה לעיריית רחובות ולגברת רות מיכל על מאמציהם.

מעברת רחובות – הוקמה מזרחית לשכונת "אושיות" ברחובות בשטח מחנה צבאי בו ישבה מפקדת חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות. כיום חלק מרחובות.

מעברת רחובות חולקה לארבעה חלקים א? ב? ג? ד?. בהתחלה בשנת 1950, במחנה א? היה הבית ספר וכל האוהלים בשורות, והגבול היה מימין לצומת שכונת אפרים כביש יבנה עד לפסי הרכבת. לאחר שנתיים בנו צריפים אחרי פסי הרכבת עד לגבעת הכלניות לפני אבן גבירול (קובבה). את האנשים העבירו לצריפים ואת האוהלים פירקו. בית הספר נשאר עד שנת 1959.

היכן שנמצאת כעת (2015) המושבה ההולנדית, היו פעם הצריפים.

הוקמו על שטח הכפר הערבי הנטוש זרנוגה וצורפו לרחובות בשנת 1957.

נרקיסים באוהל – סיפור המעברות

הסיפור נכתב במהלך סדנת כתיבה לסיפורי מעברות, בהנחיית מירי שחם.

הסדנה נערכה בשיתוף פעולה של הספרייה והארכיון העירוני של רחובות.

העמותה מודה לגב' מירי שחם ולהספרייה והארכיון העירוני של רחובות.

  נא ללחוץ כאן

המעברות ברחובות – מאת ד"ר יואל פיקסלר

 לחיצה למעבר לקובץ – המעברות ברחובות

סיפורו של אברהם כהן כפי שסופר על ידי בנו שמואל כהן שיפנה ללינק: לחצו על הקישור

שיעור ראשון בקליטה – מעברת רחובות/שיכון אפריים
מאת – בני אשר

מצב נוכחי

בערב של ה- 11.2.2016 הופיעה בטלויזיה אם לילד בן 4, התלוננה מרה על כך שבנה מוכה ע"י חבר בגן – ואין מושיע. לא גננת, לא עירייה, לא משרד החינוך. הילד מופקר לגורלו, ולכן היא לא שולחת אותו לגן! נקודה!

קליטה בישראל –שיעור ראשון

בנובמבר 1950 כבר הייתי ותיק במעברת האוהלים שבפרדס בן אפרים ברחובות. כבר הייתי בן ארבע וחצי שנים. חודש קודם הגעתי עם אבא ואמא מאלכסנדריה שבמצרים, לאחר שהות ארוכה במחנה עולים בברינדיזי, איטליה. חודש קודם לכן ירדתי בקפיצה ממשאית שהביאה אותנו ואת חפצינו ממחנה שער העליה שבחיפה. אבא נתן לי את חופש הבחירה ואמר: " תבחר את האוהל שנגור בו ". רצתי בין אוהלים הודיים גדולים, שכנראה הוקמו בחטף, עד שהגעתי לגדר. מאחר שלא יכולתי להמשיך בריצה, קבעתי את האוהל האחרון  כמקום משכננו החדש. המיקום הזה הפך טראומטי תוך זמן קצר.

מיד התחלנו לנכש את העשב שבתוך האוהל, ואבא מתח את החבלים, בזכרו את הפיקניקים שעשה עם חבריו ומשפחתו  על שפת ימה של אלכסנדריה. הוכנסו  הארגזים , 3 מיטות ברזל ושאר מטלטלין, ואני שמחתי מאד כי פתאום גרתי עם ההורים באותו חדר. וגם שמעתי את כל מה שהם מדברים. הפכתי למבוגר. אחד מהצוות. תוך זמן קצר  גם השתתפתי במשימות של חיי היומיום—הבאת מים בדלי ( הקטן ) מן הברזייה, לצרכי רחצה, בישול ושתיה. הדרך חזרה של הדלי האחר  , עם ההפרשות שהוכנסו לתוכו מסירי הלילה , עשה אבא . יש גבול למה שאפשר להטיל על ילד עדין מאלכסנדריה…

 באחת הפעמים הללושל שתיה והבאת מים , איבדתי לנצח את שרשרת הזהב עם הלוחית האליפטית הנושאת את השם BENNY שהייתה צמודה לשורש כף ידי …

באותם ימים עזרתי לאמא שהייתה בהריון מתקדם, לעמוד בתור כדי לקבל את המצרכים הבסיסיים בתמורה לתלושים שהחזקתי ביד ("הצנע" המפורסם), ואפילו הלכתי ברגל עם אמא למקלחת הציבורית  לאגף הנשים , עד שזרקו אותי משם בטענה שאני "גדול מדי". התנקמתי בנשים הללו כשהצצתי – יחד עם איזאק שמע – דרך חור שהיה בפח המקלחת, במקום שנכנס צינור המים. אגב לא הבנתי מה ה"ביג דיל"  שאיזאק מראה לי, כי בסך הכל ראיתי חלקי רגליים, ישבנים -והחיבור ביניהם משני הכיוונים. אבל שתקתי , כי הוא היה יותר מנוסה ומבוגר ממני בשנה. חוץ מזה הוא כבר ידע עברית וקראו לו כבר יצחק שמאי .

בבוקר היינו הולכים לגן ואחר הצהריים משתובבים עם חברים ברחבי המעברה-מחנה. אספתי חוויות רבות: נסעתי על עגלה עם סוס והעגלון לימד אותי את השיר "עגלה עם סוסה".יום אחד הלכנו לראות איפה בדיוק על מסילת הברזל( שהשיקה למעברה) נהרג האיש החרש שלא שמע את צפירות הקטר. לא ראיתי את התאונה ולכן דמיינתי אותה – במשך שנים רבות, היתה שבה ועולה…

 לאחר יום של גשם התרחצנו – ילדי משפחת מוסקובוביץ'  ואני — בתעלת המים החומים, ועד היום הורינו אינם יודעים על כך דבר… גם היה לנו גן שעשועים עם "חליקות ". באוהלים שהתרוקנו היינו מטפסים למעלה, לראש העמוד המרכזי ו… מחליקים מטה. אלא שהיה לזה מחיר – החיכוך המהיר בין הישבן לברזנט של האוהל גרם לכוויות על עור הישבן. זה עבר כעבור יומיים – שלושה,  או עד שחווינו חוויה מרטיטה חדשה.

בעוד אנו משתובבים בבוקר ואחה"צ, היו הורינו מתרוצצים בחיפוש עבודה , תוך לימוד מקצועות חדשים בשיטת TRAINING ON THE JOB.  אבא שלי יצא לקבל עבודה כשהוא לבוש כמו שצריך : חליפה, עניבה וכובע בורסלינו – והסבירו לו שאת העבודה מבצעים עם טוריה . אח"כ הוא התקדם והתקבל כפועל במוסך פורד, ותפקידו היה להחליף שמנים. את שבע השפות שלו והידע שלו בקורספונדנציה מסחרית הוא השאיר באוהל. ערב אחד החליטו אבא ואמא ללכת לאולפן ללמוד עברית, כדי להשתלב, ואולי כך יסכימו להשכיר להם חדר ברחובות. באותו ערב טיפטף גשם, והשכיבו אותי לישון די מוקדם, כדי להספיק לכיתה. איני יודע אם היה זה רעם או ברק, או שניהם גם יחד, אבל התעוררתי. אור עששית הנפט העמום גילה לי שהמיטות לידי ריקות. קריאות " מאמי", ו"פאפי " נענו ברחש הגשם על בד האוהל. מבלי לחשוב פעמים , נעלתי את נעלי הבית הקטנות מעור ("פונטופל"), ורצתי בהן לאוהל של משפחת שמע (זוכרים את איזאק ?!) תוך התאמצות שהן לא תישמטנה מרגלי. בהגיעי לשם החלקתי לתוך שמיכות הפוך ונדחסתי בהנאה בין  איזאק לאחותו הגדולה כשאני נהנה מאד מחום גופם.

לא עבר זמן רב וצעקות "בני", "בני " רמות פילחו את חשכת מעברת בן אפרים . בהיותנו בקצה המעברה, ולאור סיפורי הבלהות , חששו הורי שנחטפתי ע"י ה"שאקאלים" ( תנים) שיללותיהם נשמעו כל לילה וכל הלילה לידנו." אי לה לה " — הוא כאן–ענו בני משפחת שמע בצרפתית את צעקות התשובה. הורי הגיעו רועדים מפחד ורטובים, לקחו אותי למיטתי – וכך נסתם הגולל לעד על הידע  המעמיק שלהם בשפה העברית.

עברנו לאוהל במרכז המעברה , צפנו עם כולם בגשם- שלג הגדול של שנת 1951( או 1952 ), פונינו כמו רבים ועל החוויה המכוננת  — פרטים בספר  " 12 משפחות בישראל" ביזמת מכון ואן ליר. שכנינו החדשים היו משפחת מוסקוביץ' מרומניה עם שני ילדים גדולים, אשר מצאו שפה משותפת – צרפתית– עם הורי. באותה תקופה גם גויס אבא למילואים , והוצב כלוחם נועז על הגבול ליד בית ג'וברין. בהיותו היחיד בקבוצה שהיה בעל נסיון בירי( מסעות הציד במצרים ), קיבל מיד תפקיד של מ"כ . הם לא עמדו מיד על טעותם. ביום הראשון, הוא השאיר את הרובה, ונכנס לאכול צהריים בחדר האוכל. בצאתו , לשטוף ידיים ולקחת את רובהו, הוא מצא קצין רותח מזעם. לשאלת הקצין למה השאיר כך את נשקו הוא נענה בשאלה " מה, לא כולם כאן יהודים ?! ". בלילה שלאחר מכן הוא ישב בעמדה על הגבעה הצופה אל הגבול מצד אחד ואל המחנה מצד שני, והעביר את הלילה בעישון סיגריות וסיפורים עם החייל היחיד שיכל לדבר איתו. האחד דיבר ערבית מצרית, והשני ענה לו בערבית עיראקית – 70% מן המלים הבינו שניהם. כל שאר החיילים בעמדה דיברו אידיש, רומנית, או שפות משונות אחרות. בלילה האחרון לפני שנשלח הביתה ( אני חושב ), הוא ירה  את כל התחמושת של הכיתה, לכיוון שהעיראקי הצביע באמרו שהוא רואה ערבי הולך עם פרה גנובה . הרי  בזה הפחידו אותם המפקדים. לאחר שנודע שכל הלילה ריצדו אורות סיגריות בעמדה שעל הגבול הידני. אבא חזר אחרי שבוע עם פחות 10 ק"ג לפחות . לדעתי, שילוב של פחד ואוכל שלא טעם לחכו, בלשון המעטה.

אני הייתי עסוק בהישרדות בגן טרום חובה. יוסי השמן והגדול היה מכה אותי. היו אלה בעיטות בעצם השוק שהפכו במהרה ל"כחולים " ,"ירוקים" ו"שחורים". אבל לא רק בעיטות . אני זוכר בעיקר את גושי האדמה הכבדה שהיה רוגם אותי בהם. אמי ראתה את הכתמים , אבל כילד מנומס – " ילד טוב אלכסנדריה " – לא התלוננתי ולא הלשנתי. זה ארץ ישראל.  אלה " לה ז'וויף ד'יזראל "  ( היהודים של ישראל) , ודרך התנהגותם…

ואז יום אחד , תוך כדי משחק או ריב , מצאתי את ראשו השעיר והשחור של יוסי בין שתי ידי. בלי להסס נשכתי אותו בעוצמה שנאגרה זמן רב ( המתאגרף טייסון חיקה אותי יותר מאוחר ). כשראשו מדמם מן "השעון " שהענקתי לו, הוא הופיע עם אמו הצורחת בפתח האוהל שלנו. אמי  שהייתה בעלת ניסיון בטיפול בלקוחות כועסים ( ניהלה את חנות הפרחים הגדולה ביותר באלכסנדריה), הושיבה אותה עם כוס מים  ובחנה את הפצע של הבריון האימתני. היא אמרה לאם הטריפוליטאית שזה ריב ילדים, ואל להם להורים להתערב. אמא לא התלוננה כשאני חטפתי , והפעם הבן שלה נפגע במקצת, אבל זה יעבור.

כך היה, כנראה– הפצע שלו החלים. אבל יותר הוא לעולם לא העז להכות אותי… לאחר זמן קצר של שנתיים , שידרגנו את תנאי מגורינו בצורה בלתי רגילה – עברנו למעברה של צריפים עם רצפת בטון .

מעברת כורדאני ב', הפכה להיות ביתנו לחמש שנים מכוננות  נוספות .

לימים הדרכתי את הבנים שלי  ברוח זו , אבל אמרתי להם לא לחכות יותר מדי… ולא צריך לנשוך בראש. נגיחה בפנים ו/או באף, עושות עבודה משכנעת. לאחרונה , נסיתי להנחיל את המסורת הארץ ישראלית  לנכדים , אבל אשתי התערבה ואמרה שהזמנים השתנו וכבר אסור להתגונן – זה נקרא "אלימות" והילד עלול להירשם בפרוטוקול החינוכי כ"אלים ", רחמנא ליצלן. צודקת. עובדה , כל יום מופיעים בעיתונים אנשים מאירגוני נימוס  ומנעימים את חיינו.

אז הפניתי את הנכדים לאימוני קרטה, עד שיתבגרו מספיק כדי להמשיך את המסורת.

סיפרתי כל זאת, כי רציתי לומר לאשה המסכנה בתחילת הדף הקודם, שתבוא לקפה, או תשלח לי את הבן לשבועיים.. גם יומיים יספיקו.

ובא לציון גואל.