חלסה – קרית שמונה
שם עברי:
שם ערבי:
קרדיט:
קרית שמונה
מעברת חלסה – קרית שמונה
קישורים – מעברת קרית שמונה – חלסה
- לחצו כאן>> קרית שמונה – עבר הווה עתיד – מאמר סיכום
- לחצו כאן>> מוזיאון קרית שמונה http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/AgafA/Mozeon/Lefinosaim/ToldotHayeshuv/museumkrytsmonea.htm
תמונות ממעברת קרית שמונה https://photos.google.com/share/AF1QipO70UdzK_f9XSJypFABsFxr7cZZ_ba7kUs55cSwsTlx1-4bSjDhWW2YCn2Wdhf0uA?key=RmlSOWsxVG1TalhONXJHTG56X3MwbEg0R2dlZjFn
סרט תדמית של קרית שמונה , מימי המעברות עד לשנות 2000
- https://youtu.be/98XpsA6knVw
קרית שמונה – מימיה הראשונים אוסף תמונות וזכרונות – לאורך השנים.
https://youtu.be/wsfkV6cdnhkקרית שמונה – בת 50 https://www.youtube.com/watch?v=T5pj7z7IkjI
מעקירה לתקומה.
מפת מעברת קרית שמונה
כשבאו להקים את קריית-יוסף, שהפכה לימים לקריית-שמונה, התלבטו איזה מין יישוב זה יהיה. מצד אחד היה רצון להקים מושב שיתופי קטן, כי כולם מסביב היו סוציאליסטים שרצו יישוב 'כצלמנו'. מצד שני, האזור הזה היה זקוק לידיים עובדות בשביל האדמות הרבות שנותרו כאן ולצורך פרויקט ייבוש החולה. היה גם צורך במספרים גדולים של אנשים שיישבו את הארץ.
לשם כך, הבינו, יש להקים באזור הזה עיירה". גולדשטיין מצביע על המפות: "בוא תראה, איזה שטח מקבלת העיר החדשה? רק 1,500 דונם, עשרה אחוזים מאדמות הכפר שהיה באותו מקום.
יצחק מיכאל (81) הגיע אל מעברת חלסה עם הוריו ואחיו היישר מרומניה. גם היום, כשהוא חולף ליד האזור שבו הוצב האוהל של משפחתו בשנת 1951, עולה בו חמיצות ותחושה של חוסר הוגנות. "לפי דעתי המדינה טעתה", הוא אומר. "ההורים שלי עזבו הכול, השאירו ברומניה בית ורכוש, ובאו עם שתי מזוודות. אמרו להם שהם יגורו בצפת, ופתאום הם מצאו את עצמם יורדים מהמשאית במעברה בקריית-שמונה. היה אפשר לחכות ולהעלות אותם מאוחר יותר. כמו שהביאו את הרוסים והאמריקאים כשהדברים כאן היו מוכנים, יכלו לעשות גם איתנו, שלא נצטרך לסבול ככה".
אביו היה סבל במתחם אגד, אמו עקרת בית. "רוב הגברים עבדו אצל הקיבוצניקים בעבודות דחק. היו מנכשים עשבים על ההר, או סוללים כבישים", מספר מיכאל. על הפערים בין "בעלי הבית" לעולים החדשים הוא אומר: "קיבלנו את זה כמובן מאליו. ידענו שאנחנו חדשים, ועוד יגיע הזמן שלנו. לא הרגשתי קנאה כלפיהם". עם זאת הוא מספר שבמהלך השנים קיווה שהעיר שצמחה מהמעברה תתפתח יותר: "זה עד היום ככה, כל האטרקציות ומקומות הבילוי נמצאים בקיבוצים, ולקריית-שמונה אין כלום", הוא אומר בכאב.
את מה שנראה במפות כמחנה מסודר ומאורגן הוא מתאר ככר פורה למצוקות וקשיים: "בהתחלה גרנו, הורים ושלושה ילדים, בצריף מחולק שהיה עשוי מבד. רק מחיצה מבד הפרידה בינינו ובין המשפחה שגרה בחצי השני שלו. אחרי כמה זמן השתדרגנו לצריף מפח, וכעבור כמה שנים, כשסולל בונה התחילו לבנות, עברנו לבית של 15 מטר בשיכון".
לפי ד"ר גולדשטיין, במפות אפשר לראות את שורשיו של הקיפוח הזה. עד היום נמשך המאבק בין עיירות הפיתוח למועצות האזוריות בנושא שטחי השיפוט – מאבק שיש לו הן משמעות חברתית והן השלכה על סכומי הארנונה שתקבל כל רשות. "כשאתה רואה במפה את התהליך שבו הקצו שטח למעברה ולעיירה שצמחה ממנה, אתה מקבל המחשה מאוד ברורה של העוול. ניקח את הגליל העליון. דרך המפות ומסמכים נוספים אפשר לנסות להבין מה קרה כאן – איך הוקמה מעברה ואחר כך עיירה ששמה קריית-שמונה בתוך שטח של מועצה אזורית, ואיך הוחלט איזה שטח לתת לעיר המתהווה וכמה לתת לה.
בלי להשחיר את המציאות,
אפשר לקבל כאן תיאור היסטורי של מועצה אמביוולנטית: המדינה רוצה יישוב עירוני ועוזרת להקים אותו, אבל היא גם מעוניינת בשטחים האלה בשביל הקיבוצים, ששיוועו בתקופת המנדט לאדמות ועכשיו קיבלו אותן סוף-סוף כפרי בשל. והם לא מוכנים לוותר.
שים לב גם לסוג האדמות שמקצים לקריית-שמונה: אלו שטחים לא חקלאיים, שצמודים לרכס ההר. לכן העיר צרה וארוכה. האדמות החקלאיות הרי הלכו לקיבוצים.
"בתחילת שנות החמישים היה באזור הזה גידול מדהים של האוכלוסייה: בתוך שנה, מקיץ 1950 ועד קיץ 1951, המעברה גדלה פי חמישה. המדינה, שרוצה לקלוט המון עולים וליישב אותם באזורי הספר, שולחת לכאן אנשים. אלה לא מקבלים שטח מספיק, אבל אין מי שישמיע את קולם". גולדשטיין מספר ששמע מאילן הרטוב, ראש המועצה הממונה השני של קריית-שמונה, כיצד פנה למועצה האזורית וביקש להקים אזור תעשייה צמוד ליישוב העירוני. הוא הבין שעיירה שרוב תושביה עולים חסרי כול זקוקה לשטח תעשייתי שיכניס לקופתה כספי ארנונה. הקיבוצים, שהשטח הזה היה אמור להילקח מהם, לא אהבו את הרעיון. בעקבות פנייתו נקרא הרטוב אל גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה, ושמע ממנה שהוא מודח מתפקידו.
"תבין", אומר גולדשטיין, "קריית-שמונה קלטה בתוך ארבע שנים 4,000 עולים חדשים מצפון אפריקה. לא היו כאן תשתיות כלכליות, לא מפעלים ולא שטח, אבל כולם מגיעים לכאן. זו הייתה עיר במשבר, ולא היה לה שום סיכוי לקלוט את העולים כמו שצריך. המפות עוזרות לנו להבין באילו שלבים הגיעו לעיר עוד תושבים ואיפה הם קיבלו אדמה למגורים.
"פרנסי העיר הבינו שאם הם רוצים לפתח אותה הם חייבים שטח, ואז התחילה המלחמה. גם אשר ניזרי, שהיה ראש המועצה הנבחר הראשון של העיר, ביקש שייתנו לו שטחים. הוא אמר שלא ייתכן שתושבי קריית-שמונה יעבדו במפעלים שצמודים אליה, אבל הארנונה מהמפעלים האלה תלך לקיבוצים. בקיבוצים כמובן לא היו מוכנים לשמוע על האפשרות שיצטרכו להיפרד מאדמות לטובת קריית-שמונה. צריך להבין גם אותם: החקלאים במדינה הצעירה רצו להבטיח את התוצרת החקלאית, והקיבוצים רצו לבסס את עצמם. אין כאן מאבק בין טובים לרעים".
קרית שמונה – על חורבות הכפר הערבי חלסה
ארוכה וצרה, שלא תפגע באדמות הקיבוצים. מפת קריית שמונה, שהוקמה על מעברת חלסה
אמיר גולדשטיין, "על יוזמה ונחישות: כיצד עיצבה קבוצת עולי תימן שייסדה את קריית שמונה את מציאות חייה בארץ".
פורסם בקתדרה, 177, טבת תשפ"א, עמ' 141 – 162
העמותה מודה לפרופ' אמיר גולדשטיין,
המכללה האקדמית תל חי
וכן גם לקתדרה
עדויות
מאמרים
