מעברת נורית
שם עברי:
שם ערבי:
קרדיט:
נורית
לפני כמה חודשים (דווח בידעיות אחרונות, חדשות • 08.02.2021) נחשף עו"ד לירון אלמוג לבלוג היסטורי שתיאר בית עלמין נטוש בצפון, סמוך ליישוב נורית שבגלבוע. התמונות הקשות של המצבות החרבות שמכוסות בצמחייה עבותה וירוקת, והשאלות הקשות שהעלו על זהות המתים במקום, לא נתנו לו מנוח. "הבנתי שהמקום שימש את עולי תימן שהתגוררו שם, במעברת נוריס, שכבר לא קיימת", הוא מספר. "כיהודי, הרגשתי שאני חייב להירתם כדי לטפל בזה".
מיהם 11 האלמונים הקבורים בבית העלמין הנטוש, סמוך למעברת נוריס בגלבוע, שבה שוכנו עולים מתימן בשנות ה־50? • מיהי הילדה הקטנה שנטמנה בו? • ומדוע נעזב המקום?
לפרסום כתבה המלאה באתר החדשות – ידיעות אחרונות.
נורית – "המושב התימני" בגלבוע שלא שרד
מושב (כפר) נורית בגלבוע הוקם בשנת 1950 כ"כפר עבודה" על-ידי עולים מתימן מסיבות שונות חברתיות ואחרות לא שרד
במהלך 9 שנות קיומו סבל מגל עזיבות תושבים ולבסוף ננטש
ב-1962 הוקם בשטחו מחנה גדנ"ע נורית
![מושב נורית 1957 [צילום: ארכיון הצילומים של יד בן-צבי]](https://maabarot-story.org/wp-content/uploads/2021/02/Screenshot-2021-08-07-at-10.39.54-300x226.png)
הקמת "כפר עבודה" נוריתבין "כפרי העבודה" שהוקמו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היה כפר עבודה נורית בגלבוע. כפרי עבודה היו סוג של יישובים כפריים עבור עולים שהוקמו בשנות המדינה הראשונות במקומות בארץ בעלי חשיבות ביטחונית ולאומית שבהם לא היה מספיק קרקע או מים לצורך התיישבות חקלאית ואשר לתושביהם לא היו אמצעי ייצור מספקים לפרנסתם ומחייתם, ועל כן הם היו מבוססים על עבודה, לרוב בעבודות ציבוריות כמו ייעור פיתוח קרקע סלילת כבישים, מפעלי מים וכיוצא באלה עבור גורמי חוץ, בעיקר קק"ל. כפרי העבודה הוקמו בעיקר באזורים ההרריים בפרוזדור ירושלים ובגליל וכמו-כן בגלבוע.
כפר נורית הוקם ביולי 1950 על-ידי עולים מתימן בהר הגלבוע בשטח הסמוך לכפר הערבי הנטוש נוריס ומכאן שמו נורית. העולים עולי תימן, שזה לא מכבר עלו לארץ במסגרת מבצע "מרבד הקסמים". התגוררו במקום בשנה שנתיים הראשונות בצריפוני פח והועסקו רובם בעבודות ייעור ופיתוח ביערות ומפעלי קק"ל באזור. את העבודות חילקה לשכת העבודה שמושבה היה במעברת זרעין.
נערך ע״י נדב לנקין
בכפר הוקמו כמה מבני ציבור ![]() |
עם הקמת הכפר נסלל אליו כביש באורך כ-4 ק"מ בעלות 30,000 ל"י. התחבורה וההגעה לכפר לא הייתה קלה. ל"אגד" (אשד) הייתה תחבורה סדירה עד לזרעין ומי שביקש אז להגיע לכפר נורית נאלץ לקחת "טרמפ" בכלי רכב או ללכת ברגל מרחק 3 ק"מ חצי שעה הליכה מזרעין. בכפר נורית נפתח גן ילדים ובית ספר בפיקוח המרכז לחינוך ובו כ-100 תלמידים ו-4 מורים.
אחד מהמורים, כך מספרת לי שושנה מלחן שגדלה במושב נורית, היה מורה תימני מהכפר. בכפר הוקמו כמה מבני ציבור. פעלו בו צרכנייה, ומרפאה עם אחיות. אחת לשבוע ביקר בכפר רופא. האוכלוסייה במקום הייתה כאמור מורכבת רובה ככולה מעולי תימן, אוכלוסייה דתית מסורתית. במקום פעלו מספר בתי כנסת (מנינים) ורב שהוא שוחט.
הקמת מבני קבע | |
לכל משפחה ניתנה דירה בהתאם לגודל המשפחה |
בספטמבר 1951 החל "סולל ובונה" להקים בשטח כפר נורית, עבור התושבים, בתי קבע עשויים בלוקים ובטון. חודש לפני כן ביום א' 12 באוגוסט 1951 נערכת חגיגת הנחת אבן פינה לבתי הקבע בכפר בהשתתפות העולים, אנשי מעברת נורית (נוריס) ונציגי משקים באזור. את ברכת מועצת האזור הביא ראש המועצה טוביה בן דוד. את ברכת עין חרוד הביא ש. סבוראי.
באירוע נמסר על תוכנית להקים 100 דירות ל-100 משפחות. על-פי התוכנית כל משפחה תקבל 40 עד 50 דונם קרקע וכי יישתל במרוכז במסגרת פעילות הכפר כ-700 דונם טבק.
תוך שנה–שנה וחצי הושלמו בכפר בניית עשרות מבני קבע. מתיישבי הכפר הועברו ונכנסו להתגורר בהם בהדרגה, כאשר הפחונים ששימשו למגורים בעבר משמשים כמחסנים ומתבנים בחצרות.
לכל משפחה ניתנה דירה בהתאם לגודל המשפחה. כך למשל למשפחה בת 4 נפשות ניתנה דירה עם חדר שינה ומטבח וחדרון קטן נוסף. השירותים היו מחוץ לבית.
כפר עובדים נורית הופך למושב | |
לעיתים קרובות הלינו התושבים והביעו תרעומת על כך כי התעסוקה בכפר אינה מספקת וכי בעבודות ייעור, שזו עבודתם העיקרית, הם מחויבים לעבוד בקבלנות ולחפור 120 בורות ליום ב-8 שעות עבודה |
בסוף 1952 תחילת שנת 1953 הוסב כפר העובדים נורית באופן רשמי למושב ונרשם כאגודה שיתופית. לכל משפחה-יחידה חקלאית הוקצתה חלקת אדמה בת 3 דונם לערך, סביב הבית, לגידולי ירקות ותבלינים לתצרוכת משפחתית, ולהקמת משק עזר שכלל עיזים תרנגולות ועוד. כן הוקצו לאנשי הכפר שטחי אדמה לגידולי מטעים ובהם מטע לגידול טבק. המושב קיבל את מימיו ממעין סמוך ומקידוחי מים וחובר למקורות מים בצינורות.
גם לאחר הקמת המושב המשיכו רוב מתיישביו, בהעדר אמצעי ייצור מספקים לאחזקה עצמית, לעבוד לפרנסתם ולמחייתם בעבודות ייעור ביערות ובמשתלות קק"ל. חלק מאנשי מושב נורית עבדו בשדות ובמשקים חקלאים בתל יוסף, בכפר יחזקאל ועוד כמה מאנשי מושב נורית עבדו בשדות טבק בגלבוע.
בעיתונות דאז כונה המושב נורית לא אחת "המושב התימני נורית" וזאת כמובן בשל העובדה כי רוב רובם של תושביו היו כאמור עולי תימן. במקומות רבים כולל בעיתונות דאז המשיכו לכנות את המקום גם לאחר שהפך למושב "מעברת נורית" או מעברת נוריס, ועד היום לא רבים יודעים כי במקום שכן מושב שנעלם.
לאורך תשע שנות קיומו של המושב היו פה ושם עזיבות תושבים אולם אחרים, לרוב עולי תימן, הגיעו במקומם לעיתים ישירות ממחנה העלייה. לעיתים קרובות הלינו התושבים והביעו תרעומת על כך כי התעסוקה בכפר אינה מספקת וכי בעבודות ייעור, שזו עבודתם העיקרית, הם מחויבים לעבוד בקבלנות ולחפור 120 בורות ליום ב-8 שעות עבודה, ולמי שאינו עומד בהספק זה מופחת שכרו. הם דרשו שכר בעבודה יומית. התושבים הלינו גם על שכרם המועט ועל עיכובים בתשלומי שכרם.
את המושב ניהל ועד מושב בפיקוח המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית שליוותה אותו וניווטה את דרכו. בעיתון "דבר" מיום שלישי 20 בדצמבר 1955 אני רואה פרסום מודעה המודיעה כי "נורית – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ מודיע כי באסיפה כללית שהתקיימה ביום 20.9.1955 נבחר ועד הנהלה בהרכב החברים כדלקמן: אהרון משה, סעיד עזרא, שמעון שלום, אברהם קנמה (יתכן שיש שיבוש בשם) שמואל שלמה.
שושנה מלחן (כהן) מספרת על הוי החיים במושב | |
אחת החוויות היפות שאני אני זוכרת מהמושב זה לרעות את הצאן, באווירה פסטורלית, על רקע הנוף הנפלא הנשקף מהגלבוע |

שוחחתי עם שושנה מלחן (כהן) שגדלה במושב נורית על המושב והווי החיים בו. במהלך שיחתינו הביעה שושנה שוב ושוב את געגועיה למקום. מספרת שושנה: נולדתי בתימן ועליתי עם המשפחה שלי בשנת 1949-1950 כשהייתי בת ארבע וחצי. הביאו אותנו למחנה לעין שמר. אחרי שהיינו תקופת מה במחנה הציעו לנו להתגורר במושב. הביאו בפנינו רשימת מושבים ואנחנו בחרנו את מושב נוריס (נורית).
הגענו לנורית בתחילת שנות ה-50. היינו משפחה בת 4 נפשות. נתנו לנו דירת אבן (בלוקים) עם חדר גדול וצמוד לו מטבחון. השירותים היו בחוץ. שושנה זוכרת את תקופתה בנורית כאחת התקופות היפות בחייה. "היינו ילדי טבע, שיחקנו ושהינו הרבה בחוץ ובמרחבי הטבע היפים באזור, שיחקנו במשחקי הילדות של אז כמו: גולות, קפיצה בחבל, מחבואים ועוד. למדתי בגן במושב נורית ובהמשך בבית הספר היסודי שהיה במושב. לא המשכתי ללימודי תיכון, כבר בגיל 15, התחלתי לעבוד בשדות לסייע בפרנסת המשפחה.
עוד מספרת שושנה: "אחת החוויות היפות שאני אני זוכרת מהמושב זה לרעות את הצאן, באווירה פסטורלית, על-רקע הנוף הנפלא הנשקף מהגלבוע. כשעזבנו את מושב נורית לכפר סבא היה לי עצוב. עד היום אני מלאה געגועים למושב".