כשאני בן 11. מחיפה הוסע ישר לשער עלייה שם שהינו כחודש אחד. אחרי כחודש אניו הפניה לעבור לנהרייה (למעברה). נעלנו יחד עם מטלטלנו על משאית פתוחה. כל משפחה ישבה על ארץ ישראל. הגברת למעברה נהריה כשהשמש התקבלה. במקום ראיתי המולה רבה כאשר אנשים עובדים ומייצרים משטחי בטון מלבניים שאמורים לשמש כרצפות לצריפים העתידיים לקום. העבודה התנהלה כך: על האדמה הונחה מסגרת מלבנית מעץ (התבנית), שלתוכה שפכו את הבטון שהוכן במערבלי בטון קטנים, שהרעישו את כל האזור. עובדים אחרים היו שופכים לתוך המערבל דליים עם בטון חול חצץ ומים. שני עובדים אחרים אחד מכל צד של התבנית, עם קרש מעץ שהונח על התבנית פזרו ויישרו את הבטון אותו לפי מידות וגובה התבנית. האדמה היתה מכוסה בעשבים וקוצים שהיו בגובה שלי בערך (סוף החורף) . היינו בקצה המעברה ועמדנו עם כל חפצנו על הארץ (המשאית פרקה והמשיכה לדרכה). היו מלא אוהלים. באו מיד הקימו לנו אוהל, אוהל הודי. נכנסתי לאוהל, לא ראיתי כלום, העשבים היו בגובה שלי. סבתא והורים, בפעם הראשונה שהרגשתי מאד מאד גרוע ומשום מה התחלתי לבכות. כי, בכל אופן, אחרי המחנה בטרניסטריה, ברומניה היה לנו כבר בית עם חשמל, עם שירותים, עם מקלחת עם חדרים, בית נורמלי. אני התחלתי לבכות אז אבא שלי לקח אותי הצידה ואמר :" תראה , יהיה בסדר, אנחנו נעשה טיול במושבה , אנשים נחמדים , יקים , דוברי גרמנית . אני דברתי בבית רק גרמנית כי מוצאי מבוקובינה, מצ'רנוביץ' , נולדתי בצ'רנוביץ – צ'רנוביץ היתה בוקובינה בזמנו. שם דברו רק גרמנית , היהודים, עוד מימי האוסטרו הונגרים התרבות היתה גרמנית , דברנו רק גרמנית . אמר לי , אבא שלי :" נעשה סיור בנהריה היפה, במושבה היפה" ואני אוכל להבין את האנשים כי כולם דוברי גרמנית. חזרתי רגוע, קודם כל, ראיתי בתים כי במעברה לא ראיתי בתים ראיתי רק צריפים ואוהלים , אז קודם כל, נרגעתי שיש גם בתים פה במושבה. כשחזרתי הביתה לאוהל, כבר העשבים היו מנוקשים, לא היו עשבים, הסבתא והאמא סידרו את העסק, הכניסו להם את הארגזים והמיטות, אמא סידרה את המיטות כבר, כבר היה לזה צורה של בית. באוהל הזה גרנו חודש ימים ואחר כך הכינו לנו בדון. בדון, זה היה מבנה דו משפחתי מבד. היתה לנו מחיצת בד, כל העסק היה בד, היה מרובע כזה גדול של בד. באמצע היה מחיצה, שתי דלתות, אחד למשפחה השניה ואחד לראשונה ולכל אחדחלון. בבדון , כמובן היה כבר רצפה של בטון , אותם החבר'ה הכינו את רצפת הבטון לבדונים האלה. כבר היה לזה צורה אחרת לגמרי. התחלתי להיות שמח , קודם כל, יש כבר בטון – סוף סוף היה שידרוג מהאוהל לבדון. בבדון הזה גרנו, אני לא זוכר, שנתיים או שלוש , אני לא יודע. לקראת סוף תקופת הבדון קבלנו שידרוג נוסף והועברנו לצריף מפח חד משפחתי. שידרוג נוסף בתנאי החיים. אמנם היה קר בחורף וחם מאד מאד בקיץ , היה לוהט ,סך הכל פח גלי , אבל מה ?! וילה ! חד משפחתית. השירותים במעברה היו כמובן, בקצה המחנה בכיוון המזרחי, היו מבני עץ עם רצפת עץ וחור וזהו זה. היינו הולכים בלילה בשבילים כאלה בין הקוצים, כשהתנים מיללים ברקע, היינו הולכים בלילה, אני הייתי הולך עם נר ביד, כדי לראות לאן אני הולך. אלה היו השירותים. המקלחת היתה , כמובן , מקלחת חמה רק ביום שישי. אני הייתי מתקלח רק ביום שישי במים חמים. זה עלה כסף. ליבוביץ היה עומד אצל הגברים , אני זוכר אותו עומד ומסתכל לתוך המקלחת של הגברים והיה מדבר איתנו. אני הייתי ילד, עם המבוגרים. היינו מתחילים לצעוק אפה רצ'ה אפה רצ'ה (מים קרים ברומנית) והיה אומר: " צ'ה ספק? צ'ה ספק?" ( מה לעשות ? מה לעשות ?) היינו מפסיקים להתקלח עד שהמים היו מתחממים ואחר כך היינו מהר מהר מתקלחים ומורידים את הסבון מעצמנו. זאת היתה המקלחת של יום שישי שהיינו הולכים כל המשפחה. דוקא המקלחת היתה די קרובה איפה שאנחנו גרנו, היתה במרחק הליכה של 2-3 דקות.את המים חיממו בדוד. היה דוד והיה ברנר כנראה . המקלחת היתה גם עשויה מפח, לקחו שני צריפים מפח, חיברו אותם יחד, מקלחת נשים ומקלחת גברים. היו חורים בקיר המפריד . נו, קיר מפריד עם חורים אז מציצים. היינו מציצים והשמחה היתה רבה. בקיץ, כמובן שהבריכות היו פתוחות, מים קרים ויכולנו להתקלח וללכת לכל מקום. בקיץ וזה לא עלה כסף , מתקלחים ויוצאים. כמובן שבקיץ היינו הולכים לבריכה בנהריה ופוגשים את ילדי המושבה. אז נהריה היתה מושבה. נהנינו , שחינו בים , שחינו בבריכה, נהנינו , עשינו חיים. ההורים כנראה סבלו קצת , אבל אנחנו הילדים היינו שמחים, כמו כל הילדים שיש להם אוכל , מיטה לישון, ומרחב משחקים אדיר. (עדות יוסי גרטנר) 
( באדיבות יוסי גרטנר) |
ירדנו מהאניה מטרנסילבניה איתה באנו לארץ, עברנו את הדי.די.טי. ובעודנו בנמל מחכים לפינוי, פנה אל אביו פקיד סוכנות ושאל אותו אם הוא רוצה לעבור למחרת היום. אבא אמר :" ודאי שכן." אז הוא רשם לו הפנייה – תל ירוחם. מה שאנו מכירים היום בתור ירוחם ליד דימונה. אבא מאד מרוצה בא לאמא , והנה מתברר שמחר הוא עובר, " לאן אתה עובר ?" והוא עונה לה :" הנה הפנו אותי לתל ירוחם. ואז אמא אומרת :" לאן כולם הולכים פה ?" ועונה לה " לעתלית" אז היא אומרת : " אנחנו ניסע לעתלית מה שיהיה עם כולם יהיה גם איתנו ואל תפחד איש לא ימות ברעב פה." בעתלית למדנו מה המשמעות של תל ירוחם. ואז אמא שאלה איפה יש הרבה רומנים? אמרו לה : " בנהריה". אז היא שאלה :" יש הפנייה לנהריה ?" וככה הגענו לנהריה. כשירדנו מהמשאית במעברה למעלה איפה שהיום האיטליז של האחים לוי התברר שאין איפה לשכן אותנו. הקימו מיד אוהל ,ממש ליד בית שימוש ציבורי ומיותר לספר מה המשמעות לחיות ככה. למזלנו , באותו זמן התחילו להרחיב את תשתית הצריפים, מה שנקרא מאוחר יותר מחנה ג' לכיוון דרום בסמוך לאפיק הגעתון. השלבים היו , קודם היו יוצקים רצפת בטון ועל זה מקימים את הצריפים מפח. כשהתחילו להקים את הצריפים מפח פלשנו לצריף ללא גג וללא דלת. העיקר היה לברוח מהאוהל שהיה סמוך לבית השימוש. לקראת החורף עשו במעברה משהו באמת חיובי, מכיון שהאדמה שמה נקראת אדמה כבדה והיה חשש שיהיה קשה שם ללכת הביאו טרקטור עם קלטרת ופתחו תעלות ממזרח לכיוון מערב כדי לנקז את המים ובאמת בגשמים הראשונים זה עמד במבחן והבוץ היה נסבל. בדצמבר או בינואר בשנת 1952 היה השטפון הגדול ואז הביאו גדוד של גולני כדי לפנות את הילדים ואת המבוגרים שלא יכלו להתפנות לבד. החיילים לא ידעו שיש שם תעלות, הם מעדו ונפלו למים עם הילדים ועם הזקנים, מה שהגשש היה אומר " זה היה טוב לבב ובלתי עציב לחלוטין". כולם נרטבו. קטע שקשה לי לשכוח במעברה זה הקרח. במעברה היו שני זכיינים שמכרו קרח, היה ליבוביץ' ובקלו. לכל אחד מהם היתה עגלה כמו קופסא שהיתה מדופנת מבפנים עם פח והעגלה הזאת נמשכה ע"י חמור באמת קטן. בית החרשת לקרח היה ברח' סולד פינת קרן היסוד, מה שהיה אחרי שנים המרכול של סלע, היום זה סגור. כשנגמר הקרח בעגלה צריך ללכת להביא חדש, וזה סיפור של שעות. כל משפחה קיבלה רבע בלוק קרח. אם נתמזל מזלך וקבלת את הקרח בבוקר זה בסדר , אבל אם קבלת בשעה 1 או 2 בצהריים, אז כבר נזל , ואם נתמזל מזלך וקבלת את הרבע של הקצה ושמה היה גם חור גדול – אז בכלל קבלת כלום. מי שנתמזל מזלו ומצא גם קופסת פח יכול היה לשים את הקרח העטוף בשק בתוך הקופסא הזאת וזה איכשהו שמר על החלב שלא יחמיץ, מים קרים וכך הלאה. בגלל שהיתה בעיה במקומות החלוקה להשיג את הכלי ויש גבול כמה אפשר להעמיס על העגלה, אז היו כאלה שיזמו ושמו את המיטות בנקודת החלוקה בערך , ישנו שם ובבקר קיבלו ראשונים את הבלוקים. (17.1.2015 יוסי שמואלי, ערב מספרי סיפורים) עדות דוד הררי – מעברת נהריה |
