נתניה

שם עברי: 

שם ערבי:

קרדיט:

נתניה

 

בנתניה הולכם בעקבות ההסטוריה. מחנה עולים נתניה. קרדית: ארכיון הרווארד. צילום באדיבות הארכיון הציוני. ע״י נדב לנקין

"גם לנו מגיע": התושב הוותיק בני אשר פועל למען הקמת מוזיאון מעברות

בני אשר (71) מנתניה העביר את שנותיו הראשונות כילד במעברה, לצד הוריו שעלו ממצרים, על אף הקשיים והמחסור, הוא התגייס לסיירת מטכ"ל ולאחר השחרור למד בטכניון. כיום, כשהוא בעלים של חברה לייעוץ ומסחר, הוא פועל למען הקמת מוזיאון למעברות, כדי להנציח את האנשים שנפקדו מהנרטיב הציוני בימיה הראשונים של המדינה. "הממסד לא מוכן להתמודד עם הג'יפה, אבל היו שם גם דברים טובים ואנשים מוצלחים. אני נדהם מכך שהאתוס שלהם לא נשזר בסיפורה ההירואי של הקמת המדינה"

מדינת ישראל שופעת מוזיאונים לתולדות היישוב היהודי, הכוללים בין השאר את מוזיאון הפלמ"ח, מוזיאון ההגנה, מוזיאון עולי הגרדום, מוזיאון העלייה הראשונה, מוזיאון אסירי המחתרות ועוד רבים, אבל אין בארץ אף מוזיאון המתעד את סיפור המעברות, שקמו בארץ בשנות ה-50, כפתרון דיור זמני למאות אלפי העולים שהגיעו לארץ באותה תקופה.

מקרי? לא ממש. "הממסד לא מוכן להתמודד עם הג'יפה, להודות בקיפוח שהיה פה", אומר בני אשר, שרוצה לתקן את העוול הזה ולהקים מוזיאון מעברות, לאחר שהוא עצמו חי במשך שמונה שנים בשתי מעברות. "אף אחד לא מוכן להכניס את היד שלו לבור הג'ורה ולהוציא משם פנינים, והיו שם פנינים".

אתה מודע לכך שמדובר בפתיחת תיבת פנדורה של טענות ומענות על קיפוח ואפליה.

"נכון שיש בור ג'ורה, והיו כמובן קשיים רבים, אבל היו גם דברים טובים", אומר אשר, 71, בעל חברה לייעוץ עסקי וסחר בינלאומי, תושב נתניה. "אפשר להראות שבמעברות גם צמחו פרחים. הרבה ילדים שגדלו במעברות, יצאו אנשים טובים. הרבה מהם למדו באוניברסיטה והפכו למנהיגים, ללוחמים ולמפקדים. למה לא לספר את הסיפור שלהם? אני זוכר את החיים במעברה כתקופה נהדרת. עברתי בהן ילדות נפלאה ובונה. המעברה הייתה גן העדן שלי, והכרתי בה אנשים וילדים נפלאים, שנשזרו בחיי החברה והעשייה בארץ".

למה חשוב לך להקים מוזיאון לחיי המעברות?

"כי בכל פעם אני נדהם מחדש לראות כמה דל המידע של חבריי ובני משפחתי המורחבת על תקופה חשובה זו ואנשיה. סיפור המעברות, מפעיליהן ותושביהן, לא נשזר בסיפורה ההירואי של הקמת המדינה. תקופת המעברות לוטה בערפל.

"אני רוצה שיספרו את הסיפור עם כל הפרטים. מדובר בעשר שנים מחיי המדינה. אי אפשר להגיד שהשנים האלה לא היו קיימות. מירי רגב אמרה שהיא רוצה להקים בתי ראשונים בעיירות פיתוח אבל עיירות הפיתוח באו אחרי המעברות".

לקלל את בן גוריון

ללא כל ספק, חייו של אשר ממחישים היטב את דבריו. הוא עצמו סיפור הצלחה מובהק. לאחר שגדל בשתי מעברות ובהמשך בכפר אתא (כיום קריית אתא), הוא שירת בצבא כלוחם בסיירת מטכ"ל, סיים תואר ראשון בטכניון בהנדסת תעשייה וניהול ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא עבד כל חייו בתפקידי ניהול, ומשנת 2004 הוא בעל חברה משלו. בנוסף לכך, כל חייו עסק במקביל בהתנדבות, וכיום הוא משמש כרכז עמותת "פוש" בנתניה. הוא נשוי לבלהה, שעוסקת בחינוך מיוחד ואב לארבעה בנים, כולם שירתו כקצינים בצבא. וכל ההישגים האלה קרו למרות או בגלל, שגדל במשך שמונה שנים במעברות: שנתיים במעברת בן אפרים רחובות ועוד שש שנים במעברת כורדני ב' בקריית אתא.

"המעברה אז הייתה כמו טירונות", אומר אשר. "יש כאלה שעשו טירונות של בה"ד 4, רק חודש-חודשיים במעברה ואז ועזבו, והיו אלה שעשו טירונות גולני וצנחנים של 8 שנים במעברה, כמוני".

אל המעברה הראשונה הוא הגיע בשנת 1950 כילד בן ארבע, עם הוריו שעלו מאלכסנדריה שבמצרים. אביו ויקטור עסק במצרים במסחר ואמו קורין ניהלה חנות פרחים גדולה. המשפחה הופנתה למעברה ברחובות. "קיבלנו את הציוד לעולה המתחיל שהופנה למעברה: מזרן מקש, מיטת ברזל, שתי שמיכות ופיילה לכביסה", מספר אשר.

"כשהגענו למקום, ההורים שלי נתנו לי לבחור את האוהל שלנו מתוך שורת האוהלים במקום. בחרתי את האוהל שבקצה. התחלנו לנכש את העשב שבתוך האוהל. אבא מתח את החבלים. הוא ידע איך לעשות את זה מהפיקניקים שעשה באלכסנדריה. הוא הביא קרשים וחפר תעלות מסביב לאוהל כדי למנוע הצפה בגשם".

במעברה לא היו חשמל ומים. "התאורה הגיעה מעששיות נפט ובישלו על פתיליות, והשירותים היו בור ספיגה מחוץ לאוהל. בלילות המבוגרים והילדים היו עושים את הצרכים שלהם בסיר ושופכים אותם אל דלי, ובבוקר שפכו את הדלי לבור ספיגה, בול קליעה. כשגדלתי קצת, זה היה התפקיד שלי. לפני בית הספר הייתי עושה אותו, ואז הולך ללימודים".

אשר הילד גויס לעזרה גם כדי להביא מים בדלי קטן מן הברזייה עבור רחצה, בישול ושתייה. "גם עזרתי לאמא, שהייתה בהריון מתקדם, לעמוד בתור לקבלת המצרכים הבסיסיים בתמורה לתלושים שהחזקתי בידי".

אילו אירועים זכורים לך במיוחד מהמעברה הראשונה שחייתם בה?

"בחורף 1950 היה השלג הגדול בישראל. היה גשם זלעפות והכל צף. האוהלים עפו באוויר או התמוטטו. מיטות הברזל שקעו בבוץ. כבר שקענו בעבר בבוץ בגשם, אבל הפעם הייתה הצפה. פינו אותנו משם. אני זוכר איך אנשים עומדים בגשם, צועקים ומקללים את בן גוריון".

בטון מתחת לרגליים

אחרי שנתיים, המשפחה עברה למעברה בכפר אתא, שבה תנאי החיים שודרגו. "עברנו לשם כדי שאבא ימצא עבודה. במעברה הזו חיו אלפי אנשים, רובם טורקים. היא הייתה בחולות, מעבר לכביש חיפה-עכו, לכיוון קריית ים. קיבלנו צריפי עץ ופעם ראשונה שהרגשתי בטון מתחת לרגליים. כבר לא היה צריך למתוח את האוהל ולחפור תעלות מסביבו. קיבלנו חצי צריף שלא היה בו כלום. אחר כך עברנו לחצי צריף אחר. בנו שם סככה עם כיורים ומטבח בחוץ. אחר כך עברנו לצריף שלם, שם נולדה אחותי. היו בו חדר להורים וסלון ומבואה, שם היינו אוכלים, וזה היה גם החדר שלי. מחוץ לצריף היה בית שימוש שהיה רק שלנו, בלי בור ספיגה".

המעברה הייתה יישוב בפני עצמו. פעלו בה בית ספר, שישה בתי כנסת, אולם קולנוע, שוק, בתי קפה, מפעלים ומאפייה. "זו הייתה מעברה מדהימה – סינמה פרדיסו", אומר אשר. "להורים שלי לא הייתה שליטה עליי, כי הם היו עסוקים בהישרדות וטיפלו גם באחי, שהיה ילד חולני. שתי סבתות, שלא היו באמת סבתות שלי, טיפלו בי. היו לי חברים נהדרים ושיחקתי איתם הרבה – מחניים, כדורגל וגולות שהכנו לבד מעץ קיקיון".

למרות הזיכרונות הטובים מהמעברות, אשר היה מודע למחסור הכלכלי של משפחתו. "כל החסכונות שההורים שלי הביאו מחו"ל, נגמרו, ונשאר לחיות רק מהכסף שהאבא הרוויח. אבי היה יוצא לחיפוש עבודה כשהוא לבוש בחליפה, עניבה וכובע בורסלינו, ובראיון הסבירו לו שאת העבודה מבצעים עם טורייה. אחר כך הוא התקדם ועבד כמחליף שמנים במוסך. הוא עשה עבודות דחק, כמו נטיעת עצים וגננות. כשהיינו במעברה ברחובות, הוא עבד כסבל בנמל אשדוד. הוא היה לובש כמה מעילים כדי שיחשבו שהוא גדול יותר וייתנו לו עבודה. עם הזמן הוא השתמש בקסם שלו ובידע ובבקיאות שלו בשבע שפות כדי לקבל עבודות יותר טובות, אבל לא תמיד הייתה עבודה כי לא תמיד היו אוניות בנמל".

הרגשת את העוני כילד?

"כן. כילדים חווינו מחסור גדול. לדוגמה, את הנעליים שהיו קונים לנו רק פעם פעמיים בשנה, היו לוקחים לסנדלר, שהיה דופק מסמרים בסולייה כדי שהיא לא תישחק. היינו גם שומעים את ההורים מדברים על איך הם ישלמו את החוב במכולת.

"עד כיתה ב' לא היו לי דרישות, אבל כשגדלתי, היה לחץ חברתי ורציתי דברים, כמו ללכת לסרט במוצאי שבת ולא היה כסף לכרטיס קולנוע. הייתי בוכה מתחת לשמיכה שלי על מר גורלי, כי לא היה כסף, אבל אחר כך אמרתי: 'לא צריך, ואני הולך לשחק עם החברים'. היינו מתגנבים לקולנוע. היו לנו כל מיני שיטות. היינו, למשל, כורעים ונכנסים עם קבוצה של אנשים או שהיינו מבקשים מהסדרן להיכנס. דרך אחרת הייתה להיכנס לקולנוע מאחור. היינו שמים חביות, עולים, מורידים את סככת התיל ונכנסים לקולנוע מלמעלה".

למרות הקשיים, אשר משוכנע כי המעברה נתנה לו נקודת פתיחה טובה לחיים. "אבני היסוד של החיים שלי התחילו במעברה", הוא אומר. "למדתי אומץ במעברה. הייתי צריך ללכת לצריף בחושך לבד בלילה בלי תאורה מסביב. צריך היה להתגבר על הפחד כדי להגיע לצריף. למדתי שם גם ללכת מכות, ושלא מתים ממכות. אתה לומד להתמודד. גם אם יורד לך דם, זה לא נורא. במעברת כורדאני ב' גם נולד אצלי הרעיון להיות צנחן. בחולות לידנו צנחו חיילים. היינו רצים לשם לראות אותם. פעם באמצע השיעור יצאתי מהחלון כדי לראות את הצנחנים וכל הילדים בעקבותיי".

היה עיסוק בפוליטיקה במעברות?

"היו לוקחים אותנו בתקופת הבחירות לסיבוב בקיבוצים ונותנים לנו ארוחת צהריים כדי שההורים יצביעו עבורם. כילד לא היה לי אכפת. נהניתי מהאוכל".

חריג בסיירת מטכ"ל

בשנת 1957 המשפחה עזבה את המעברה לטובת דירה בת 45 מ"ר בשיכון מפוני המעברות, עמידר ג' בקריית אתא. "ממעברה של טורקים עברנו ליישוב של עיראקים. השיכון היה מלא בוץ, כי הוא לא היה מרוצף, אבל הרגשתי שהגענו לנחלה. אחרי שנה גם היה לנו פעם ראשונה חשמל בבית, ויכולתי ללמוד לאור מנורה ולא לאור עששית נפט. גרנו חמש נפשות בחדר וחצי. שלושה ילדים, שכיום לכל אחד מהם יש שני תארים. סוף סוף לא טיפטפו מים מלמעלה. היה שם פרימוס שחימם מים למקלחת, ומטבחון ושירותים. בבית הספר לא הבנתי בהתחלה מה הם מדברים. השפה נשמעה כאילו זה עברית".

במהלך התיכון אשר שם לו כמטרה להתגייס לצנחנים. לשם כך מדי בוקר הוא הקיץ בחמש וחצי ורץ שלושה ק"מ לפני הלימודים. ואכן, המשאלה שלו התממשה, ויותר מכך – הוא שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל. "זו הייתה תחושה נהדרת, מימוש חלום", הוא אומר. "קיבלתי נעליים אדומות כמו של החיילים שראיתי בחיפה, וחשבתי שהם גיבורים".

הרגשת חריג בסיירת?

"כן, אבל לא בגלל שגדלתי במעברה. כולם שם היו קיבוצניקים, והייתי העירוני היחיד. לא הבנתי על מה הם מדברים. רק אחרי שנים התברר לי שמפקד הצוות שלי בסיירת היה גם ממעברה".

אחרי הצבא אשר למד בטכניון לתואר ראשון. הוא מימן את עצמו באמצעות עבודות שונות, ביניהם כמורה פרטי, מתרגם ומודד. "במהלך הלימודים בטכניון הייתי רעב. הכסף הספיק לי רק בשביל ארוחה אחת חמה ביום. אני יודע מה זה תחושת רעב. זה נורא, אבל אפשר להתגבר על זה. זה לא הפריע לי להיות אלוף הטכניון בריצה. זו עקשנות שלמדתי במעברה".

איך החיים במעברות השפיעו על מהלך החיים שלך?

"למדתי במעברה על עקשנות, ושגם אם אין כסף, עושים את מה שצריך. המחסור הוא לא תירוץ לשום דבר. למרות המחסור, אפשר לחיות חיים נפלאים ולקיים משאלות ולהגשים מטרות. למדתי גם את הערך של חברות, כי במעברות היינו יותר עם החברים מאשר עם ההורים. למדתי להיות אמיץ. הבנתי שכאשר שנתקלים בקשיים בחיים, אפשר להתמודד איתם".

להנציח את האתוס

הרעיון להקמת מוזיאון, אשר יתעד את החיים במעברות, עלה במוחו בארבע לפנות בוקר לפני כשלושה חודשים. "המעברות, שנבנו על ידי המדינה כדי לאפשר את קליטת גלי העלייה, הפכו עם השנים לשם נרדף לנחשלות, עוני, הזנחה וקשיי קליטה ופרנסה, משהו להתבייש בו. אבל אנשים לא יודעים הרבה על החיים שם. הגעתי למסקנה שצריך לחבר את עם ישראל לאתוס הזה", אומר אשר. "החלטתי לפעול למען מורשת המעברות ואנשיהן – ובמיוחד של דור ההורים שלנו שרובם כבר אינם – כדי שהדורות הבאים ילמדו ויחושו בצורה מעשית את התקופה החשובה ההיא. נושא הקליטה אקטואלי כיום גם ברחבי העולם, עם התגברות גלי ההגירה והפליטים".

אשר, שהוא טיפוס יוזם ואנרגטי, החל לעבור כבר על תוכנית פעולה יחד עם צוות היגוי אשר הקים ומורכב מחבריו, אנשי עסקים כמוהו. הדרך להקמה כוללת, לדבריו, כמה פרויקטים, שהראשון בהם הוא תיעוד ועדויות של האנשים שחיו במעברות. "האנשים האלה הולכים ונעלמים. כבר לא נשארו הרבה שיכולים לספר יד ראשונה על מה שהם עברו. אלה בעיקר הילדים שלהם שעדיין בחיים".

פרויקט נוסף בדרך למוזיאון כולל איגוד כל היצירות התרבותיות, שנכתבו מתוך המעברה ועליה, כולל סיפורים, סרטים ומחזות. "מלבד הסרט 'סאלח שבתי' היו עוד יצירות על המעברות", הוא אומר.

כמו כן, אשר מעוניין בהקמת קרן ללימוד הנושא. "אני רוצה שתקום קרן אקדמית, עם סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט, שיחקרו את הנושא".

להערכתו, ההקמה תימשך בין חמש לעשר שנים. וכמובן, צריך גם הון וקרקע שעליו יוקם המוזיאון. "צריך תוכניות בינוי עם אדריכל ערים. אני צריך גם משרד כדי לא להיפגש עם אנשים בבית קפה, ואנשים שיעזרו לי בעבודה. ויש גם את העניין הפוליטי. אני לא רוצה פוליטיקה בעניין, אבל יש המון אינטרסים וזרמים בנושא. למשל, מי ירצה לנכס את זה לעצמו? האם הממשלה והסוכנות היהודית יתערבו? יהיו כאלה שיגידו שהמדינה הקימה את המעברות וסגרה אותן, אז היא צריכה גם להקים את המוזיאון".

אתה מאמין שהמדינה תשתף פעולה בהקמת המוזיאון למעברות?

"אין דבר כזה שהמדינה תקים מוזיאון כזה. למדינה יש דברים יותר חשובים לעשות מלבנות מוזיאון מעברות. גם לא יושבים בממסד מספיק אנשים שגדלו במעברות. הממסד לא מוכן להתמודד עם הג'יפה, להודות בקיפוח שהיה פה. עושי ההחלטות בישראל היו בורים אז. הם חשבו שאם מישהו עיראקי, הוא צריך להיות עובד אדמה. המדינה מפחדת מהטענות על קיפוח והאשמות על אפליה, על כך למשל שהעדיפו פולנים על טריפוליטאים. אני יודע, למשל, שבסוכנות היהודית החליטו שאת העולים הפולנים צריך לשים במרכז הארץ, כי אמרו שזה מה שהם רגילים כאירופאים, והושיבו אותם ברמת אביב, ואילו את המזרחים שמו במעברות רחוק מהמרכז".

אתה הרגשת מקופח?

"בתפיסה שלי אין שום הטחות או טענות לקיפוח, אבל פגשתי אנשים שרוצים להוציא את הקיטור שלהם או של ההורים שלהם. כשאני קורא פרוטוקולים על מה אמרו, עשו וחשבו באותה תקופה, אני שם בצד את הכעסים. אני מוחק אותם. אני לא חוויתי קיפוח או אפליה בחיים, עד הרגע שבו אימהות של חברות שלי אמרו ש'לא צריך את הפרענק הזה', אבל אז כבר הייתי מהנדס ובגרתי, ולא היה אכפת לי, וגם לבנות לא היה אכפת".

כעת אשר מחפש שותפים לדרך. "חשבתי שאולי אנשים שגדלו במעברות והצליחו, כמו יצחק תשובה וחיים סבן ירצו לסייע להקמת הפרויקט. בטח יש עוד אנשים שגדלו במעברה והצליחו מאוד, ואולי הם יהיו מעוניינים לסייע".

עדיין לא ברור איפה המוזיאון יוקם. "פניתי לעיריית נתניה. העיר מתהדרת ביופי ובספורט ויכולה להיות גם עיר המעברות. גם בנתניה הייתה מעברה, מעברת דורה".

קשה להאמין שיש עיר שתרצה לשאת בתואר עיר המעברות.

"כיום עדיין לא מתהדרים בכך. כשרואים בלגן, אומרים שזה נראה כמו מעברה, אבל אני מאמין שזה ישתנה. שני המועמדים לראשות מפלגת העבודה הציגו את עצמם כבוגרי מעברות. סוף סוף. אני המצאתי את התואר B.M, כלומר, בוגר מעברות. אני רוצה שלמעברות יהיה דימוי חיובי, לספר על האנשים שהגיעו למעברות אחרי שעלו ארצה מטעמי ציונות. הקטע היפה של המעברות לא מסופר. אני לא מבין למה זה לא קרה עד היום".

עדויות

[maabara_testimony]

מאמרים

[maabara_posts]