קורדני – כורדני – מוצקין

שם עברי: 

שם ערבי:

קרדיט:

מוצקין
קורדני
  • מעברת כורדני – קורדני.
  •       בשטחה הוקם בהמשך בסיס צבאי,      סופח לשטחה של קריית מוצקין בשנת 1988

עדות מרדכי רוזנס במעברה קורדני

עלינו לראות את התמונה של שנת 1951 באוניה "קדימה" שיצאה מנמל נפולי שבאיטליה. ממ oil יצאנות באילת תייר. עדות היא העניבה על שצוארו של אבי. לאחר ש"ב בזנו "במעבדת קורדיני ג ', בעמק צפת, מצפת ביופרה זל".
הצריף בשטח של 2.5X3 מ"ר שמש את ההורה אותי הבן קרוב ל 7 ואחי בן פחות מ 3 מטבח השרותים והמקלחת הייתה בחוץ -.. ציבורי
. החורף של שנת 1951/2 היו קשה במיוחד וחלק מהצריפים "עף" ברוח כעפיפון ותושביהם נשארו "ערום" מכל אמיר, עמ ', עמ' 187 – 1952 אנו שמחים להיות שם
.

ג 'ני אשר  חבר / ה של  בני הזוג תמונה תמונה מדהימה מספרת סיפור …
ניגוד בין הצריף / פארון ברקע ודיון האושר … הכל
היפה … איך הוא שייך לתמונה הסוריאליסטית משהו … העניבה והלבוש המהודר .. .אבא טכני מחייךך חיוך רחב ונראה שמח ומאושר

מעברת קורדני – קרית מוצקין

שור קי מפת המעברה בקריית מוצקין. היא מעברת כורדני שהוקמה בשדה המחנה הצבאי-אנגלי-

המעברה הורחבה לשלוש מעברות שונות א, ב, ג '

 



הצום הגדול– מעברת כורדאני ב'
מאת – בני אשר

הדיבורים התחילו בתפילות ראש השנה. בעיקר בהפסקות שבין העליות לתורה. התפילה  נערכת בבית הקולנוע של המעברה , שמוסב בימים הנוראים לבית כנסת אחד גדול. זהו מבנה אבן גדול שהיה בתוך מחנה בריטי . המחנה הוסבלמעברה שהתווספו לה מאות צריפי עץ.

יוצאים היינו לחצר, מחליפים חוויות על הקיץ שנגמר, מתהדרים בנעליים ובבגדים שקנו לנו לחג , ובעיקר – משווים בלורות ( אחרכך שמענו שגם קוראים להן גולות, ג'ולים , ועוד מלים שאין בהן את הארומה שיש ב"בלורות"). הכל נעשה במהירות ובהסתר, לפני שיבוא הורה – או מבוגר אחר—ויקרא לנו פנימה , שהרי באנו להתפלל, לא ?!

ואז השאלה – הפצצה – נזרקת לאויר החם:

  • " אתה צם ?! ".
  • "בטח, ואתה?"
  • "בטח ".
  • "מה, כולם צמים ?"
  • "בטח."

והמבצע  יוצא לדרך ועמו – ההכנות.

אנחנו כבר בכיתה ה' . ילדים גדולים שיכולים להחליט מה לעשות. גם בבית ספרנוהפכנו יותר עצמאים. רגע מכונן זה קרה ברגע שהוציאו אותנו מתוך המבנה הגדול והמרכזי של בית הספר (נכון, גם הוא מימי הבריטים) , והעבירו אותנו למבנה יחיד ומבודד , מעבר לגן הירק של המורה יחזקאל. בראש הכיתה הוצב המורה דב , האימתני  והמשקיען ,שהשפיע  רבות  על מהלך חיי. מורה לחיים.

להיות בכיתה ה' , זה אומר לצאת אחר הצהריים לשחק עם החברים כדורגל , לקפוץ   מן הנדנדה בשיא הגובה, לטפס הכי גבוה על אקליפטוסים, להתגנב לבד לקולנוע , ללכת מכות בחולות, להסתיר סודות מההורים – בקיצור, להיות עצמאי .להתנהג בעצמאות . להרגיש גדול !

גם אובייקטיבית הייתי כבר גדול – הייתי בן תשע וחצי !

חצי שנה מעבר לגיל 9 , שבו אפשר ללכת לבד לרופא — לפי הכתוב על השלט במרפאת קופת החולים…

לאחר ראש השנה, מתחילות להיווצר הקבוצות : הצמים, המהססים, השותקים והשקרנים. האחרונים הם הגרועים ביותר , כי הם מעמידים פנים של  , משוויצים שכבר לפני שנה צמו חצי יום , וכו' . בפועל, בסתר ליבם הם פוחדים להיכשל . לכן, כמו בחיים אחר כך , יבטיחו – ולא יקיימו. הקבוצה שלנו הייתה מגובשת : שלמה חמאווי ( שייהרג אחרכך  כמט"ק במלחמת יוה"כ ), ניסן, מרדכי ואני. מגובשים – גם בכדורגל וגם בבית הכנסת. ידענו את התפילות על פה, היתה תחרות –מי מגיע ראשון לקידה של "מודים" . אחר כך מי מסיים ראשון את "העמידה", תוך מלמול " עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

בגזרה השנייה , בבית, לא היו מודעים למבצע המתבשל. אבא , שהיה יהודי בורגני מאלכסנדריה , אהב ללכת לבית הכנסת בחגים, בעיקר כדי להיפגש עם חברים אחרים ממצרים . אם החג לא "נפל" על שבת, הוא היה מרוצה מאד , כי אפשר לעמוד מחוץ לבית הכנסת , לפטפט ו.. לעשן. העישון היה בגדר שדרוג של החג. בבואו לבית הכנסת היה אבא לובש חליפה, עונב עניבה יפה , נועל נעליים מהודרות ומבריקות (עיין ערך : "פרוצדורת צחצוח הנעליים ביום ששי" ) וצועד בעדינות על החול, בואכה לבית הכנסת. ההליכה הייתה צריכה להיות קלילה ועדינה, כדי שחרטום הנעל לא יחדור לתוך החול. לכל מקרה,  בכיס הקטן בז'קט הייתה מקופלת מטפחת אף מגוהצת , אשר שימשה גם להברקת הנעליים,ממש לפני הכניסה. צריך לזכור שמעברת קורדאני ב' הייתה מונחת על החול. פרט לכביש המרכזי , היו כל השבילים עשויים חול וחול.

אימא הייתה באה לבית הכנסת רק בימים הנוראים ובשמחת תורה. כדי לפגוש חברות , להיראות בבגדיה האופנתיים וביופייה  האקזוטי. לא היה קל  ללכת בחול ובחום על עקבים בז'קט וחצאית של הימים היפים באלכסנדריה ( לימים יכונו הימים ההם " איים אל עז". ימי האושר. ימי התהילה ). יחד עם זאת , זה חיבר אותה עם זיכרון המשפחה השלמה שעזבה מאחור , ועלתה לבדה ארצה. גם הנעימות והתפילות הזכירו לה את בית הכנסת המפואר והידוע  "אליהו הנביא".

בבוקר יום הכיפורים אני יוצא כחלוץ לבית הכנסת. לבוש יפה ובנעליים חומות,שלמות וחדשות , וחבוש כיפהלבנה ממשי. כיפה חדשה ועליה רקומות התמונה של מגדל דוד והמלה "ירושלים". לא הייתה לי טלית משלי וגם לא סידור של יום הכיפורים. הכול הונפק בכניסה לבית הכנסת , ע"י מסייה אלבר , הגבאי. יצאתי מוקדם כדי לתפוש מקום לאבא ולי ( קניה ושמירת מקומות התקבעה רק שנים רבות אחר כך). קיבלתי טלית וקראתי בסידור של שכן נדיב ואדיב.עם סיום "העמידה" של שחרית הגיעו אבא ואימא.  אבא התיישב לידי. הוא היה לבוש בהידור רב , אך את הכיפה היה מניח באמצע ראשו – כנהוג במצרים , או על ידי אלה שאין להם מספיק שיער שיחזיק את הכיפה על החלק האחורי של הראש. קצת התביישתי בו. זה נראה לי לא מספיק  עדכני. לא מספיק ישראלי. גם אבא של שלמה , שראשו היה עטור שיער מלא ולבן ( למרות גילו הצעיר), חבש כך את הכיפה. אבא מתעטף בטלית  היפה שהביא ממצרים , והניח אותה סביב צווארו כצעיף כאילו הוא הולך לאופרה. מין צעיף ממשי , כחול ולבן. הוא לא אהב לעטוף את כתפיו. ואולי , זה היה מפני החום – שכן איני זוכר מאווררים, והמזגן טרם ראה את ישראל.

ברכת כוהנים , ואני עומד בסמוך לאבא. הוא עוטף את ראשי בטליתו וידו החמה והמרגיעה. משה , אחי בן הארבע ומשהו עומד לידי מתחת לטלית. אני מחליף מבטים עם שלמה – סולי –  ועם ניסן , שגם הם עומדים באותה פוזיציה. מרדכי עומד במקום אחר, עם כל גברי משפחת אביגדור. החזן המנעים ברכות וזמירות בסלסולים , הוא נונו ( סבא, באיטלקית) אסולין . גם רב וגם בעלה של נונה ( סבתא, באיטלקית )אסולין התוססת והמקסימה , שאימצו את אימא ומשפחתה, כאילו הייתה בתם.  באלכסנדריה , אימא הייתה חברת ילדות של בתם , שהחליטה להישאר בצרפת. הם היו לי כסבא וסבתא לכל דבר , ובעיקר לקוסקוס וממתקים.

בסוף ברכת הכוהנים , נישקתי את גב היד של אבא, והוא הניחה כמחוות בראה על ראשי. ככה נהגו יהודי המזרח מימים ימימה.. התפילה התנהלה כרגיל, תוך ויכוחים אינסופיים , שכן היו מתפללים שהגיעו ממקומות ומנהגים שונים : מקהיר, אלכסנדריה, טורקיה, מרוקו ועירק. ויש לזכור שאפילו עולי מצרים נחלקו לקהילות שונות : אשכנזים, קורפיוטים ( בני  האי קורפו , שם כללי למי שמקורותיו מיוון), איטלקים,ספניולים ועוד. לימים ראיתי שהוויכוחים הם חלק מהדנ"א היהודי, בלי קשר אם באי בית הכנסת הגיעו מטורקיה ( איזמיר או איסטנבול), מרוקו ( קזבלנקה, פס, טנג'יר או רבאט), עירק ( בגדד, מוסול או בצרה) , ויותר מאוחר נקלעתי לבית כנסת של יוצאי גרוזיה ( שהם למעשה ספרדים) ששם הוויכוחים הגיעו יחד עם התחינות עד לב שמיים.לא פעם נשמעו קריאות הרגעה ופיוס מעזרת הנשים, שלא תמיד הבינו על מה הוויכוח, ודרשו לכבד את המקום ו… אותן.

לאחר תפילת  "שחרית" — הוצאת ספר התורה , נישוקו, הסתכלות בחומש ( שהיה מחולק ע"י הגבאי )ו… לאחר החלפת מבטים עם החברים. התחמקות שקטה ו… החוצה. אוףףףף – סופסוף קצת אויר.

  • אתה צם ?
  • בטח !
  • ת'שבע.
  • בחיאלוהים. בספר התורה.
  • תראה את הלשון.
  • איזה צם ?! היא אדומה .
  • אז מה?
  • אם היית באמת צם , היא היתה לבנה !
  • מה פתאם ?! נשבע באימא שלי שאני צם. תראה את שלך !
  • אההה.
  • גם שלך אדומה ! בוא נשאל את ניסן.

ניסן המסכן היה נתון למרותו של אבא שהיה הרבה יותר אדוק מאבא של שלמה ושלי , שהגיעו מאלכסנדריה הקוסמופוליטית. אבא של ניסן הגיע מעירק והיה קפדן ביותר. אנחנו הגענו דרך ברינדיזי, איטליה – ואילו משפחת חמאווי הגיעו דרך מרסיי. לשלמה היתה אחות נחמדה צעירה מאתנו בכמה שנים.שלמה ואני היינו חברים קרובים, וגם היינו הכי קטנים בכיתה. היה לו חיוך מקסים ומנומש. ביישני במקצת.  בגלל גודלנו וחוסר פחד הגבהים , תמיד היינו מונחים בראש " הפירמידה" שעשו ילדי הכיתה בחגיגות השונות. שלמה לא היה טוב בכדורגל, אבל היה מצוין בעמידת ראש ועמידת ידיים. את מקומו לצדי תפש במשחקים ניסן , שהיה חלוץ סופה שמאלי.  ספורטאי מעולה. תלמיד מצטיין , נעים זמירות וחבר נפש.

קוראים לנו פנימה.

אחרי הכנסת הספר,  תפילת מוסף ושוב ברכת כוהנים חמה … ויאללה , החוצה.

ניסן  המסכן הצליח  לחמוק החוצה , הגיעו גם שלמה ומרדכי . מיד יצאנו לבדוק מה קורה בבתי הכנסת האחרים. היו שני  בתי כנסת קבועים  נוספים: של הטריפוליטאים ושל הטורקים. בית הכנסת הטורקי היה הגדול ביותר במעברה , שכן רוב המשתכנים בה  היו עולי טורקיה , ובעיקר – מאיזמיר. פגשנו את בן ציון "הצ'ולק" ( שנפל מאקליפטוס גבוה, והרופאים קיבעו את ידו ברשלנות, ובכפיפה קלה וקבועה), את האחים חזן , את יהודה לוי ודוד אחיו, את דוד יקר הכדורגלן( מבוגר מאיתנו בשנתיים…), את ברוך שהלך תמיד עם הראש באדמה, את דוד גלנטה הגבוה והמנומס , ועוד רבים אחרים. ככה הסתובבנו עד הצהריים. כבר לא חזרנו לבתי הכנסת. הגיעה שעת ההפסקה בתפילה. השעה כבר אחרי שתים עשרה , השמש קופחת ו… הצמא מתחיל להעיק. הרעב – עדיין לא.

התחרות מתחילה להגיע לפסגות חדשות . מנסים להדיח זה את זה. מנסים לשכנע את החברים האחרים לוותר.

  • כדאי לך לשתות. לך לברז ליד בית הקפה, תגמור עם זה .
  • גם אתה לך איתו , בין כה וכה יש לך לשון אדומה.
  • אני?! מה פתאום ?!
  • ואתה, לגמרי לבן. חיוור.  וחוץ מזה – אתה קטן מדי.

מגיעים הביתה להפסקת הצהריים. אבא ואמא כבר בבית . עברו לביגוד נוח יותר.  נפתחת חזית פיתוי נוספת – אבא, ובעיקר אימא. הילד השתגע והם חסרי אונים.

  • בוא תאכל משהו קטן. אני אחמם לך מרק עוף.
  • אני לא רעב…
  • טוב , בוא תשתה לימונדה.
  • אני לא צמא…
  • טוטו ( הכינוי של אבא ,ויקטור) דבר איתו. זה לא בריא. הוא צעיר מדי. שיצום חצי יום . זה יפה מאד לגילו !
  • אימא , אני בסדר גמור ואני אצום עד השופר !!!
  • בניקו שלי, מון שרי, אתה השתגעת !? טוטו, תעשה משהו.
  • אתם יודעי מה ? נלך לנוח לצהריים , ונראה מה יהיה .

הם נכנסים לחצי השני של הצריףואיתם גם ישן אחי משה, בן ה-4. אני מתפשט ונכנס בין הסדינים במיטתי , הנמצאת בחצי הזה, שבו גם שולחן האכילה, פינת הבישול ופינת המקלחת. גולש פנימה בשקט ושם עצמי ישן.הרעב והצמא מציקים. אני נרדם.

אני מתעורר כעבור זמן קצר, שקט באגף ההורים … מתלבש בשקט ובמהירות , ויוצא לפניהם אל בית הכנסת. עובר ליד ברז נוסף הממתין לי, ומטפטף מעל שלולית קטנה וצלולה. הוא בגובה החזה שלי. הטפטוף יוצר פיתוי עצום .חולף על פניו בהתעלמות ומוצא את הכיסאות שלנו ועליהם הטליתות של אבא ושלי. בית הכנסת מתחיל להתמלא , הגברים והנשים חוזרים וריח הבשמים שלהם,  בשילוב ריח הזיעה ,ממלא את אויר בית הכנסת. חלקם מביאים  עמם " דברים להקלת הצום" : בקבוקוני מי קולון, מי וורדים, ממחטות ספוגות בשמים  להרחה, לימונים, לימונים ובהם תקועים " כוכבי" ציפורן. החברים מגיעים, חלקם חיוורים , אחרים מאוששים כמו בקבלת שבת . אני משוכנע שהאחרונים אכלו – לא משנה אם יודו, אם לאו. מתאספים בשקט. קול מלמול  רוחש באולם. החום הכבד נשבר. מזיעים פחות.

נונו אסולין נכנס, מתעטף הטלית מעל לראשו . שקט, הס.

"אל נורא עלילה" , הוא מרעים בקולו ופותח בתפילת הנעילה, שהיא הישורת האחרונה במרתון שלי.שלנו. "אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", הוא מרעים בקולו , ואנו שואגים אחריו. שרים בקולי קולות, כדי להראות לאלוהים – ובעיקר לחברים—שאנחנו עומדים במשימה . לא נשברנו. התפילה נמשכת בעמידה. לידי אבא . משה אצל אמא בעזרת הנשים. ופתאום הקולות נשמעים לי מתרחקים, הראיה מתערפלת.

חושך  נעים יורד עלי.

אני מתעורר בזרועות אימא , נונה אסולין ונונה ביבאס ( " "הסבתא " השניה שלי).

  • שימי לו קצת "או דה קולון". הוא בסדר.
  • תני לו להריח מן הציפורן.
  • תשטפי לו את הפנים עם קצת מי וורדים.
  • תושיבו אותו .
  • תנפנפי קצת עם המניפה.
  • שתה, שתה קצת לימונדה. קח לך "כחכב'סמסם".
  • היה כבר שופר ? , אני שואל.
  • עוד לא, אבל הכל בסדר. שתה קצת.

אני קופץ שפתיים  ומתיישב. לא מוכן לשתות. לא מוכן לאכול. אני שומע את קולות השכנוע הנשיים , ומבעד להן את קולו של החזן:

" שמע ישראל אדוני אלוהינו  אדוני אחד ". והקהל חוזר אחריו.

" אדוני הוא האלוהים, אדוני הוא האלוהים", וכולם שואגים, "דוחפים" את החזן.

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם , שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומקהלת הגברים עונה.

קול השופר קורע את האוויר .

ניצחתי.

את עצמי.

את הילדות.

לימונדה, מעמול ונשיקות.

אני חושב שאבא ואימא גאים בי.

בבית מחכה לי חלה טבולה בשמן זית, מלח וכמון—מסורת משפחתית.

כוס תה עם חלב ועוגיות מלוחות ומתוקות.

לבסוף הצלחת  הנכספת של מרק עוף מהביל.

מאז לא הפסקתי לצום .

שנה טובה !!!



 

 

בני אשר  – חג השבועות במעברה-  2016

חג השבועות – חג העצמאות שלי– מעברת כורדאני ב'

התארגנות

האביב מבשר את בואו  כבר בסביבות פורים .הוא שולח  לפניו מספר ימים חמים , המכניסים תקווה בלב הילדים במעברה שלנו המתכוננים להתחפש . המעברה שלנו – כורדאני ב' – היתה עבורנו גן משחקים אחד גדול  ( אם נתעלם לרגע מבית הספר המעולה שהיה לנו ). אני כבר  בכתה ה' , ומרגיש מספיק גדול כדי להחליט שהשנה אתחפש לטרזן. מהר מאד מסתבר לי שעוד חמישה ילדים החליטו כך. ג'וני וייסמילר השואג בבית הקולנוע , אליו היינו מתגנבים, היה פסגת חלומותינו. הגשם בפורים קלקל לנו את התחפושת ושלח אותנו למיטות לימים ספורים. הימים החמים המשיכו להגיע מדי פעם – מעלים את מפלס האדרנלין, השובבות וההרפתקנות .פסח וחמסיניו  הביאומתנה של חופשה ארוכה , עם משחקים  ברחבי המעברה ובחולות המקיפים אותה. באחד הימים ראינו צנחנים באוויר , מעלינו – והחלום נולד.

באותה תקופה  כבר הייתי ותיק בבית הכנסת. לא בעקבות , או בגלל ההורים—הם לא לא הקדישו לעניין הדתי תשומת לב רבה . בלשון המעטה. טוב, ראש השנה ויום כיפור – זה MUST . אבל שאר מועדים וטכסים , נחגגו בבית עם חברים, ארוחה טובה, קפה ו… הרבה סיגריות "אל על". היה ירוק והיה כחול… את האריזות קיבלתי , כדי שישמשו אותי במשחק "הקלפים ", שבו אנו  – הילדים-   שיחקנו ,הרווחנו והפסדנו קלפים ,שהיו שתי הדפנות של קופסאות סיגריות שהיו עשויות קרטון. היו גם  " מטוסיאן ", "פליירס"  ו"קאמל ", אבל כולם עישנו "אל על " – כחול או ירוק—או "אסקוט" .

לתפילה בבית הכנסת הגעתי לגמרי במקרה. היינו בדרך למשחק כדורגל של אחה"צ נגד השכונה השנייה. אני הייתי בתפקיד חלוץ מרכזי וניסן הספורטאי והחייכן– החלוץ השמאלי . עוד אנו פוסעים עם כמה מחברי הקבוצה בדרך למגרש, והנה אבא של ניסן  מרעים עליו קצרות – "לבית כנסת !" . התחינות וההסברים לא עזרו , וניסן אומר לנו להתחיל במשחק, והוא כבר יגיע לאחר התפילה. ואז הצעתי לכולם , שנלך יחד עם ניסן ,שהרי בלי חלוץ שמאלי אי אפשר לנצח(!), נתפלל איתו במהירות –ואז נלך כולנו למשחק. לאחר מכן התחלנו לפקוד את בית הכנסת בהתנדבות שבתות, חגים ומועדים וגם בימים חורף קרים ורטובים.מנחה וערבית של יום חול , הפכו לתחרות , ומי שסיים ראשון  היה נעמד בהפגנתיות של מנצח, ממתין לאחרים. למדתי הרבה בתפילות אלה . למדתי על מנהגים, מחשבת ישראל, אגדות, סיפורי מקרא , נתינה וערבות הדדית. לימים, התאכזבתי כשהורי סרבו בתוקף לשלחני לישיבה שבחרתי (הבן של ורון סיפר שעושים שם חיים…).

לחג השבועות חכינו " כמו שהחזן מחכה לקדיש" ( פתגם השגור בפי יוצאי מצרים, ואולי גם אחרים ). עד אז אסור בתכלית האיסור ללכת לים ! ככה אמרה אימא. מסורת של דורות. לך תתווכח אתה .  היא ( כמו גם אבא ) הייתה שחיינית מצוינת , אוהבת ים — בת אלכסנדריה אמתית. חוץ מזה היא גם אישה מודרנית – אשת העולם הגדול( הייתה בקונצרט של אדית פיאף, באופירות , קונצרטים , ריקודים  ב"מאטיניי" על הטיילת המפורסמת של אלכסנדריה וכו' ). ואם היא ואבא אומרים – זו אקסיומה!גם אם ילדים אחרים במעברה כבר צללווהשתכשכו  בים , ובאו לספר את הרפתקאותיהם  במים הקרירים והמלוחים.

בערב חג השבועות של כתה ה' נדברנו בינינו, שלאחר התפילה  נלך הביתה  , נחליף בגדים ונלך כולנו יחד  לשפת הים בקרים ים. ללא ההורים כמובן – אנחנו כבר מספיק גדולים. חוץ מזה היום מעונן וההורים עלולים לסרב לנו! וגם….. יהודה  הגדול כבר יודע לשחות  והוא ילמד אותנו. יהיה שמח ! המרחק מן המעברה לשפת הים הוא לא גדול – מקסימום  חצי שעה . אנחנו מכירים את הדרך טוב מאד , כי אנו משחקים במרחב הזה את "משחק הדגל" ( יותר מאוחר שמעתי שקוראים לו גם " דיגליים "), שהוא משחק  מלחמה מאתגר . גניבת הדגל של הקבוצה המתחרה , ושמירה על של – בו זמנית.

הבעיה הגדולה – איך מוציאים מן הצריף בגד ים ומגבת ללא ידיעת ההורים…

קודם כל הולכים מוקדם בלבוש של חג, חוזרים ואוכלים ארוחת בוקר . הולכים לחצי הצריף האחורי, ששם נמצאת מיטת ההורים וארון הבגדים. מחליפים לבגדי משחק , ואז זורקים החוצה את בגד הים והמגבת  קרוב לחלון. יוצאים בנונשלאנטיות  ללחצי השני של הצריף המשמש פינת אוכל, מטבח ופינת הארחה  המבוססת על המיטה שלי. מסיימים לשתות את התה עם חלב  ואומרים : אני יוצא לשחק עם החברים. תחזור מוקדם לארוחת הצהריים , כדי שתספיק גם לישון עד ארבע. תשחקו בצל כי חם היום… בטח , אמא. ולאחר יציאה אטית , מעבר לשביל מאחורי הצריף , איסוף המגבת ובגד הים ו…. אודרוב !!! ריצה מטורפת לפגוש את החברים. כשאני מגיע למכולת של בוקו הבולגרי  –BUCCO — ( היה קורא לי : " בוא, בוא , אשר בחר בנו " ), אני נרגע – החברים שם. …לא שכחו אותי.

השחיה בים

החלפנו לבגדי ים תוך הליכה בחולות. ההליכה המהירה מביאה אותנו לחוף קרית ים ג'.

המצילים הם מהמעברה שלנו : האחים קפה. כבר מרגישים יותר טוב. להכיר את המציל , זה מיצוב רציני מאד. (הוא גם מכיר אותי, שכן לא פעם עזר לי "להתפלח" לקולנוע. הייתי אוחז בידו והולך כילד קטן , תוך הליכה  בכריעה .שיטת  "איש קטן".)הגענו לחוף, מה עושים עם הבגדים ? אין  ההורים. עושים ערימה של כל החבילות – והולכים לים. מי ייגע ?!

אני רץ לתוך הים אחרי כולם  בצרחות קרב אינדיאניות . זה עוזר להתגבר גם על הפחד וגם על הקור של המים. יהודה רץ בראש הקבוצה , צולל מול הגלים הלבנים, מזדקף וממשיך לרוץ קדימה. יהודה היה ממש מנוסה. הוא כבר היה בכיתה ו' !… כל הילדים אחריו. אני קצת מאחור, וכשהגליים הגיעו לי עד הביצים צעקתי אליהם בכל הכוח :

" אני לא יודע לשחות ! ". כולם מסתכלים עלי.

האח הצעיר יותר של יהודה  ( בגילי ) נעצר, וחזר אלי. "בוא אני ילמד אותך ", אמר.  "שכב במים ותעשה בידיים כמו טרזן בסרט. וגם תזיז את הראש כל פעם לצד אחר. בהתחלה תשתה מים אבל אחרי כמה פעמים , אתה תצליח. כשתצליח , תבוא אלינו לעומק. הבנת?" ו… רץ קדימה להצטרף לחבורה שנראתה לי  בעומק , בצורת פקקים שעולים ויורדים בגלים הירקרקים , בטרם יתהפכו ויהפכו לבנים.

התחלתי להתאמן. שוחה כמו טרזן ו… שותה מים מלוחים דרך הפה ודרך האף . נעמד על הרגלים לקחת אויר בעוד הגלים מתנפצים לי על הבטן.. לאחר שהתעייפתי וכמעט התייאשתי, הרגשתי פתאום שאני מצליח לצוף !  הרגליים כבר מתאזנות– ולא מושכות כלפי מטה. תחושת הניצחון  זכורה לי עד היום. המשכתי עוד כמה פעמים, והחלטתי לשחות לרוחב , כדי לא להסתכן בגלים הגבוהים שבעומק. הלוך וחזור למרחק של מספר מטרים. אני לבד , מתבייש מפני השחיינים שתופשים גלים.

פתאום הרגשתי  שאני לא יכול לעמוד. הקרקע נשמטה מתחת לרגלי. נסיתי לנשום אבל שתיתי מים. מחנק. נבהלתי. ואז חשתי בקרקע וניתרתי כלפי מעלה, תוך שאיפת אויר. קצת אור ורוח, ושוב גל לבן מכסה אותי.  קפצתי מעלה בהנפת ידיים , תוך צעקה ( איני זוכר מה צעקתי ). ושוב…זה לקח  נצח.

הפעם הראשונה בחיי , בה חשבתי שאמות  !

לאחר הקפיצה השלישית או הרביעית , הגיע הג'נג'י. הכניס את שתי ידיו תחת בתי שחיי , הרים אותי וזרק אותי קדימה. אחרי פעם נוספת , הצלחתי לעמוד על הרגליים וללכת לכיוון החוף.

  • " לך קדימה ילד, יש פה הרבה בורות " , צעק בחיוך.

הוא הציל את חיי. אני יכול לזהות אותו גם היום . הייתי מת לפגוש אותו , לחבקו ולהזמינו לבירה.

חזרה הביתה

את הדרך חזרה איני זוכר. רק דבר אחד – החלפתי לבגדים יבשים. השארתי את המגבת ובגד הים , מתחת לחלון. אני נכנס ורואה שכולם ליד השולחן.

  • " איפה היית עד עכשיו ?!", כך אימא , בשקט מאיים.
  • " שיחקתי בחולות עם החברים , ולא שמתי לב לזמן " , בהתנצלות מתבכיינת .
  • " בגלל זה אתה כל כך אדום ?! בוא תתקרב רגע "

התקרבתי . הפחד שיתק אותי. לא ידעתי אם אחטוף את הסטירה הראשונה בחיים ( אף פעם לא הכו אותי בבית – לא לפני כן ,ולא אחר כך ).

  • "תן לי א היד " , פקדה ומשכה את ידי אליה.

ואז העבירה את לשונה על זרועי המלוחה…

  • " היית בים ! למה אתה משקר ?! " , האדימה מכעס. לא זוכר מי משנינו היה אדום יותר באתו רגע.
  • "טוב, די קורין . חבל על הבריאות שלך.". כך אבא שתמיד השכין שלום במלחמות העצמאות שלי מאימא. " לך להתרחץ ותבוא לשולחן, אני אחמם לך את האוכל ".

אחרית דבר

הים היה — ונשאר – עולם שלם של חוויות עבורי. למדתי ליהנות ממנו ,אך גם להיזהר ממנו. לפעמים חשבתי שגברתי עליו כך חשבתי , אבל הוא –לא פעם ניסה לקחת את חיי…

לימים למדתי שחשיבותי בעיניו, היא כקליפת השום.

למדתי ליהנות  ממימיו מחופיו , בארץ ובעולם.

רק על דבר אחד אני מקפיד  תמיד – לשטוף את עצמי במים מתוקים לפני שאני נכנס הביתה.

תמיד מחכים לי אימא ואבא .

החיסון במעברת כורדאני ב'

 

באמצע החורף של כיתה ד' ( 1954) הודיעה המחנכת שלנו, המורה רבקה ( אשכנזי) שהיום מקבלים זריקת חיסון . לא אמרו נגד מה, לא שאלו מי מסכים והכל היה בסדר. 

המורה רבקה הייתה עבורנו כמו אימא. בוגרת, שיערה תמיד אסוף על ראשה מאחור, בצורת בייגלה ותמיד דיברה בשקט. היא גילתה – בכיתה ד' – שאנו לא יודעים את סדר האותיות של הא"ב כמו שצריך. התעקשה על הלימוד בע"פ ובזכותה ידענו את הא"ב להמשך החיים ! 

אחרי הפסקת הבוקר הגיעה אחות בית הספר  בחלוק לבן,  עם המורה רבקה. 

 מספר תלמידי ותלמידות הכיתה הפך פתאום לחצי. פשוט ברחו. פחדו מן הזריקה. 

שלמה חמאווי ואני, החלטנו שאנו לא מפחדים !

ליד שולחן המורה עמדה האחות  והתלמידים זומנו אל השולחן על ידי המורה. שלמה ואני ישבנו בשורה האחרונה. מכאן ראינו מחזות שונים ומשונים:  בנות שצרחו מפחד ( אך עמדו בגבורה בדקירת המחט), בנות שבכו אחרי קבלת הזריקה ואחרים שברחו מהחלון שהיה מאחורי, בדקה האחרונה . 

אני שאבתי כוח מאליהו טובול  ומשאול אקו שלא הנידו עפעף. היו גם בנות שקיבלו את גזירת הגורל בשקט.  

אם הם יכולים  — גם אני יכול, חשבתי. נעזרתי במחשבה שעקיצת הדבורים שחטפתי כשחיטטתי בקן שלהם, בטח הכינה אותי לדקירת המחט. 

במשך היומיים שאחרי הזריקה נפוצה סיסמא חדשה בין ילדי המעברה:

" התנפח לך ?!" היו שכן והיו שלא.

תודה למשרד הבריאות  שדאג לכך שלא פרצו מגיפות במעברות.

 

 

 

תמונות משפחת כרמונה (Carmona) שגרה במעברת כורדני ב' עד 1952

תודה למר יוסי כרמונה שהעביר את התמונות

 

עדויות

[maabara_testimony]

מאמרים

[maabara_posts]