תצלום אויר של איזור קרית טבעון ותצלום אויר של מעברת קרית עמל

לאחר קום המדינה החלה העלייה הגדולה וברחבי קרית טבעון הוקמו שלוש מעברות עולים:
1 – מעברת טבעון, 2 – מעברת קרית עמל 3 – מעברת אלרואי.
באתר מעברת טבעון, כיום ליד מתנ"ס רמת טבעון, הוצב שלט המספר את סיפור המעברה. אתר זה נכלל באתרי השימור כזיכרון לתקופת העלייה ההמונית.

 

טקס הסרת הלוט משלטי המעברות בטבעון.

הטקס התקיים ביום 8.3.2021 בנוכחות ראש מועצת קרית טבעון ומוזמנים נוספים, שהגיעו מכל רחבי הארץ – מן הגולן ועד ירושלים.

תודות מיוחדות לראש המועצה מר עידו גרינבלום ,

שהביא את טבעון להיות ראשונה בהצבת שלטי מעברה  המיועדים להיות מוקד משיכה לתלמידים , חיילים, תיירים , סטודנטים וחוקרים.
בהמשך יתחברו  השלטים לפרויקט ארצי – "דרך המעברות".

תודה למר חיים כרמי ז"ל, שהוביל עם העמותה  את הפרויקט מיומו הראשון לפני שלש שנים (2018) .

תודה מיוחדת לגברת מרים פרץ, כלת פרס ישראל, שנשאה דברים מרגשים.

ברכה מיוחדת לעמי טמיר וקובי גובר שעמלו בנחישות ובהתמדה כדי להנציח את מעברות קרית טבעון ואנשיהן – עולים וקולטים.

ואחרון חביב , תודה לבני אשר, יו"ר עמותת "המעברות – מעקירה לתקומה", אשר חיבר בין  כל האנשים

שדחפו את הפרויקט והביאו למימוש החזון.

 

תולדות המעברות בקרית טבעון

מאת פרופ' מירה קרניאלי.

בשנת 1937 הוקמה קריית עמל על גבעות שייך אבריק על ידי קבוצת פועלים שמוצאם היה בעיקר מאירופה. בסמוך הוקמה בשנת 1947 טבעון, אשר גם מוצא מרבית תושביה היה מאירופה. שני הישובים הפסטורליים התאפיינו בהומוגניות של התושבים.

לאחר הקמת המדינה החלו להגיע למדינת ישראל הצעירה גלי עולים רבים מאד, שרידי השואה מאירופה וקהילות שלמות מרחבי העולם הערבי – שהיה הכרח להוציאן מארצות האסלאם במהירות כדי להגן על חייהן. גלי עליה אינטנסיביים אלה כונו העלייה-ההמונית, וחייבו את הממשלה למצוא במהירות פתרונות דיור ותעסוקה לעולים. משלא נמצאו עוד דירות בישובים הקיימים ובבתים שננטשו על-ידי הערבים במלחמת השחרור, הקימה הממשלה במהירות, מחנות  ארעיים – שֶׁכֻּנּוּ מעברות  ואשר היוו פתרון מגורים זמני.

בשלהי 1950, הוקמה בסמוך לקריית עמל, מעברה שיועדה למאה משפחות. אולם, בניגוד לסיכום לגבי היקף האִכלוּס שלא יעלה על מאה משפחות, הרי, בספטמבר 1951 מנתה מעברה זו 500 משפחות אשר נאלצו לחיות בצפיפות רבה ללא תשתית מתאימה ועולים רבים המשיכו להגיע. הם שוכנו באוהלים, צריפים ופחונים אשר דלפו מים בחורף ולהטו מחום בקיץ, ללא תנאים סניטריים הולמים ותעלות ביוב פתוחות. במעברה, לא פעל בית-ספר מסודר לילדים, אמנם הוקצו שני צריפים ל"בית-ספר" מקומי, אך הוא לא תיפקד באופן סדיר. הכתות היו עמוסות, רב-גיליות ולימדו בהן שני מורים בלבד שלא הוסמכו להוראה.

באותה העת המוסדות הממשלתיים והרשות המקומית, המערכות האחראיות על קליטת העולים, ניהלו ביניהן וויכוחים על תחומי האחריות, כאשר כול רשות מטילה את האחריות והדאגה לעולים על האחרת. כפתרון קבעה הממשלה כי חובתה של הרשות המקומית לדאוג לצרכי תושבי המעברה, למרות שזו לא הייתה ערוכה לכך, והתוצאה הייתה כי לעולים, לא נמצאה מערכת תמיכה לימודית, חברתית וכלכלית.

משנוכח ראש מועצת קריית עמל, כי אין ביכולתו לספק את השירותים הנדרשים למעברה, שלח ב – 10 לספטמבר 1951 מכתב בהול למנהל מחלקת הקליטה  – מר גיורא יוספטל, והתריע בפניו על חומרת המצב. כתגובה ותוך התעלמות מהפנייה, נבנתה מעברה נוספת צפונית לטבעון ובשתי המעברות שוכנו למעלה מאלף משפחות.

תִּכתוֹבֶת ועדויות מלמדות שלא הייתה תוכנית קליטה ממלכתית מסודרת, ההחלטות ובהתאם הפעילויות היו ספונטניות והפתרונות שהוצעו היו זמניים וחֶלקיים, ביוזמות נפרדות על-ידי כל רשות, ללא תיאום ביניהן ואיגום משאבים. לעולים לא הייתה כתובת ברורה אליה יכלו לפנות ולקבל תשובה מוסמכת, הם נזרקו מפקיד אחד למשנהו.

היחידים שנרתמו לסייע היו מספר מתנדבות מקרית עמל ומטבעון, אשר מצד אחד, פעלו לסייע ככול יכולתם, אך מהצד האחר, גישתם התאפיינה בפטרונות, זלזול והתעלמות מתרבות המוצא של העולים כפי שתיארה אחת המתנדבות:

"קליטתם של עולי המעברות הכבידה עלינו מאד. התנאים במעברה היו קשים ביותר. הפחונים התלהטו 

בימי הקיץ החמים וגרמו סבל רב לדייריהם. מי ביוב זרמו בתעלות פתוחות. בחורף מצבם לא השתפר כי סבלו מקור ומחדירת מים,  אותם הצטרכנו ללמד הכול".

התעלמות מהמורשת והניסיון של העולים אפיינו את גישת הקולטים באותה העת. גישה זו מתחזקת אף יותר בבחינת דבריו של מנהל שתי המעברות האלה מטעם הסוכנות:

"הייתה סכנת נפשות לעבוד עם תושבי המעברות. היו תקופות של מתיחות ממש… תמיד תבעו דירות 

ועבודה… טענו לקיפוח שהכול מגיע להם… התנהגותם יצרה אנטגוניזם כזה שלא האמנו להם מראש, אך נתנו להם מפני שפחדנו מהתוקפנות שלהם".

יחס זה ותנאי המחייה הקשים שלא נמצא להם פתרון היוו את התשתית של העולים לתבוע תנאים נדרשים למחיה באמצעות הרמת קול ולעתים אף יד, שכן אחרת לא זכו להתייחסות.

רק בחלוף חמש שנים של חיים במעברה החלו להציע לתושבים פתרון לדיור קבע. נציגי הסוכנות ומשרד הקליטה פנו למועצות של קריית עמל וטבעון ודרשו מהן להקצות שטחים לבניית דירות קבע לעולים מהמעברות הסמוכות. התושבים בשני הישובים הגיבו בהתנגדות מסיבית.

בתחילת 1955 התפרסם קול-קורא במעברה במעברת הסמוכה לקריית-עמל, אשר עודד את העולים למהר ולהירשם לתוכנית הבנייה. עיון במכתבים הרבים שיצאו מהמועצה המקומית מלמד כי הבנייה נמשכה זמן רב מאד, הדירות שנבנו היו קטנות מאד, שטחן 29 מ"ר ורמת בנייה נמוכה מאד. במהלך 1957, באיחור של שנה ומחצה, הועברו חמישים המשפחות הראשונות לבתים שהכנתם לא הושלמה, בחלקם ללא רצפה, ללא תקרה ולא חוברו לחשמל.

עדיין היה צורך למצוא פתרון לעוד כאלף משפחות שהתגוררו בשתי המעברות. את תהליך "חיסול" המעברות מתאר מנהל המעברות:

המעברה הראשונה שהחלו בחיסולה הייתה ליד קריית עמל. התושבים הועברו לשכונה שנבנתה עבורם בשוליים הדרומיים של הישוב. … כפתרון לשאר המשפחות שחיו במעברת קריית עמל, בנינו במהירות אזבסטונים על שטחים ריקים בישוב והעברנו לשם כ-550 משפחות מאותה המעברה. … רק ב – 1966 גמרנו עם המשפחה האחרונה. הראשונים עברו כקבוצות שלמות לפי הקהילות בהן התגוררו בחו"ל, אך, רובם הועברו לאזבסטונים ולדירות פנויות. פעלנו מהר מאד בהעברת העולים ובכך מנענו בדרך-כלל את הפרעת  התושבים  הוותיקים  והתנגדותם. דאגנו לחסל את המעברה מיד, דרשנו להרוס את הצריפים, כדי שהם לא יחזרו ויפלשו פנימה ויבואו אלינו  עם  תביעות ודרישות חדשות. במהלך שנות ה – 70 בנינו בתים רבי-קומות באותו האזור והעברנו את תושבי האזבסטונים לשיכונים רבי-קומות.

לבסוף פורקו שתי המעברות, אך מעבר לחיסולן הפיסי והעברת תושביהן לקריית עמל וטבעון שהתאחדו לישוב אחד – קריית טבעון, עדיין למרבית התושבים מעל 550 משפחות לא נמצא דיור קבע. הם שוכנו במבנים ארעיים – אזבסטונים (רובם בתחתית רחוב זייד ומיעוטם ברחוב הבונים), למשך שנים רבות (בין חמש לעשר שנים), עד שהחלו במהלך שנות השבעים בבניית בתי-קבע. בנוסף, בשנים הראשונות לשילוב העולים ביישובי הקבע לא התקיימו בישוב באופן יזום ומכוון פעולות ממשיות לקליטה חברתית, כלכלית וחינוכית של הילדים והבוגרים עולי העלייה ההמונית. בכך נוצרה קרקע פורייה ליצירת שוליים חברתיים בישוב. העולים אמנם שוכנו  במגורי קבע, אך הוותיקים המשיכו לכנות את שכונות מגוריהם "מעברות". מאוחר יותר שונה הכינוי ל"שכונות". העולים האלו לא התקבלו לחברה המקומית, הם נשארו מרוחקים ומבודדים, אף כי מבחינה מוניציפלית השתייכו עתה לקריית-טבעון. לכאורה, כחלק "אינטגרלי" ממנה.

סביר היה להניח כי בחלוף עשרות שנים הם ייטמעו בחברה/קהילה המקומית ויהיו לחלק בלתי נפרד ממנה. מבט על האוכלוסייה הבוגרת היום (ילדי המעברות), אלה שגדלו והתבגרו מלמד כי בהווה בקרב משפחות רבות, המצב לא השתנה, באופן מהותי, הם עדיין חשים חוסר אמון כלפי הרשויות והתושבים שמוצאם מאירופה, יחד עם תחושות של כעס וקיפוח והם אלו עתה שמסרבים להשתלב בחברה המקומית.

הסיפור שלא סופר מצגת לערב

משפחת מלול במעברה בטבעון – 4.2017

"תודה למר יוסי מלול על החומרים המעניינים וההרשאה להציגם באתר".