מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
סבתא שלנו היתה אדם מיוחד במינו שערך חשוב לגביה היתה הנתינה.
זה אפיין אותה החל מילדותה בפולין ולכל אורך חייה הקשים והמטלטלים כפליטה בעצמה שוב ושוב באירופה לפני ובין שתי מלחמות עולם. היא חוותה על בשרה את טראומת המעבר מחיים סדירים במקום מוכר לחיים כפליט בסביבה תרבותית שונה, וכבעלת התנסות שכזאת, תמיד היתה עם יד מושטת לעזרה לנצרך, תומכת בעוד שהיא עצמה חיה בצניעות סגפנית. 
בתחילת שנות החמישים עברה משפחתנו וסבתה שגרה אתנו מתל אביב לשכונה חדשה שהוקמה אי שם מחוץ לעיר, שכונת צהלה. עודנו מתארגנים, מוקמות גינות ונסללים כבישים בשכונה, ובמרחק כמה קילומטרים מאחורי השכונה, בפאתי רמת השרון בין פרדסים לחולות הוקמה מעברת מורשה.
היום מורשה היא צומת סואנת ולידה בנייה עירונית ותעשייתית צפופה. בשנות החמישים של המאה הקודמת האזור היה "בסוף העולם", שם הוקמה מעברה עם גיבוב של צריפים אליהם זרמו אלפי עולים חדשים בעיקר מצפון אפריקה שזה עתה הועלו ארצה.
מובן מאליו כשהוקמה מעברת מורשה, מצאה סבתא את עצמה צועדת בחולות מצהלה, מקום מגוריה, למקום החדש, כדי להתרשם איך וכיצד תוכל להירתם שם לעזרה.
וכך צץ הרעיון של סבתה להקים ספרייה לילדי המעברה:
סבתה העבירה למעברה את ארגז המסעות הגדול ("ארגז הנדוניה") אתו עלתה ארצה מוינה ב1939, כשהיא נחלצת מציפורני היטלר.
נכדיה וחברי נכדיה תרמו ספרי ילדים, וסבתא – עמוסה חומרי קריאה, מתייצבת במעברה בימים קבועים ובשעות קבועות, בכל עונות השנה, לפגוש את הילדים שמגיעים במספרים גדלים והולכים להחליף ספרים. "כי בין היתר צריך להקנות ל"מנויי הספרייה" הרגלים של סדר ומשמעת".
הספרים שכבר היו בסבבי החלפות נשמרו בין השאלה להשאלה בארגז הספרייה במעברה, בעוד שספרים שנתרמו רק עכשיו ממשיכים להגיע נישאים על כתפיה של סבתה בהליכה המאומצת של כמה קילומטרים בחולות. המשא כבד, בכל זאת אישה קשישה בראשית שנות השישים לחייה. רות, בתה של סבתה, תפרה לה תיקים חזקים משאריות של עור, שיעמדו בעומס.
אנשים ראו את פועלה של סבתא, ובצריף קופת חולים במעברה נרתמו לעזור והוציאו בשבילה כסא ושולחן, שיהיה לה יותר נוח לקבל את הקוראים הצעירים ולהחליף להם ספרים.
ילדי מעברת מורשה כבר היו מורגלים לכך ש"מורה שרה" כפי שכינו אותה נמצאת תמיד במועד הקבוע, ובאו להחליף ספרים- לקחו, והחזירו. אם התקשו להבין מילה או משפט זכו לביאור המושגים והעשרת שפתם מסבתה שהייתה עוד בצעירותה בפולין מורה לעברית, בנוסף להיותה מורה לפסנתר ולצרפתית ודוברת חמש שפות…
עם הזמן התחילו להגיע ל"מורה שרה" גם אימהות, ששיתפו את סבתא בקשיים שלהן ומצאו אצלה לב פתוח אוזן קשבת ועצה טובה. וכך התעשרנו גם אנחנו נכדיה בשמענו סיפורי משפחות עולים כמו על משפחה מרובת בנות- אורה, שמחה, גילה, דיצה, ברכה וכו', שאחרי תשע בנות נולד שם סוף סוף נסיך צעיר!
משפחה אחת קשת יום במיוחד זכתה לקבל את שמיכת הפוך היחידה שהייתה לסבתא. היא עצמה התכסתה במעיל.
לימים עברה הנכדה הבכורה של סבתה ובעלה הטרי לדירה חדשה והמיטה הזוגית שהייתה להם, שהיו בה 6 מזרנים התייתרה. כמובן שסבתא קפצה על המציאה והודיעה שיש משפחה נצרכת שתשמח לקבל! אבל לא היתה דרך להביא את הרכש למעברה.
אז סבתא לא היססה, על אף גילה המתקדם, הגיעה לחולון רכובה על תלת אופנוע עם סירה אותו גייסה למשימה.
המזרנים נקשרו כמגדל בסירה, וסבתא דהרה למעברה ישובה על תלת האופנוע מאחורי האופנוען וחובקת אתו במותניו! ההרפתקה הזאת עברה בשלום.
משפחות רבות שמרו על קשר עם סבתא גם כשעברו מהמעברה למושב פטיש בחבל לכיש. סבתה המשיכה לשמור על קשר ונסעה לבקר ולהתרשם מהקליטה שלהם.
הקשר לא נותק וגם אחר כך הגיעו לעתים מכתבים משם, כשהם משתפים בכל הקורות אותם. כל מכתב הסתיים במילים: לא חסר לי דבר, אלא לראות את זיו פנייך!
ואכן, המשפחות התערו בארץ, וסבתה זכתה לרצף הזמנות לשמחות וחתונות מאותם אילו שקיבלה בזרועות פתוחות בעת חבלי קליטתם הקשים בארץ.
אין תיעוד, אין שמות משפחה, אין כתובות. אבל מעניין אם בדור הצעיר עוד יש מי שזוכר את סבתנו, "מורה שרה" האישה המבוגרת המופלאה הזו שזכינו להיות נכדיה.