מעברה:

מעברת טבעון

ארץ מוצא:

מרוקו, מרקש

שנת עליה:

1955

סיבת עליה:

גיל עליה:

16.6

תאריך הראיון:

זכרונות מהמעברה:

העלייה לארץ: עליתי ארצה עם הורי ועוד שבעה אחים ואחיות ממרקש שבמרוקו, דרך קזבלנקה למרסיי שבצרפת. ממרסיי הפלגנו לחיפה ב- 15.5.1955.  הגענו לנמל חיפה בסביבות השעה 14:00. הנמל היה נקי, מצוחצח, היו הרבה דגלים, שוטרים וחיילים. המחשבה הראשונה היתה של סיפוק וגאווה – סוף סוף אנחנו בארצנו, עם דגל משלנו. היתה התרגשות גדולה מצורת הקליטה והכבוד כלפי העולים. בעוד אנו שמחים ומאושרים, נכנסה לנמל אונייה ועל סיפונה נשיא המדינה יצחק בן צבי. כעת התברר לנו שכל המהומה והטקסים היו לכבוד הנשיא. הנשיא יצא לדרכו ואנחנו שמחנו לראותו עם בואנו ארצה. לאחר שהנשיא עזב, התחילו לפזר את העולים לכל חלקי הארץ. למשפחתי היו שני אחים שעלו ב- 1948 ובאו לקבל את פנינו. אחד האחים שאל אותי לאן לוקחים אותנו. הסתכלתי על הניירת ואמרתי לו שרשום שם "חרובית" (חבל לכיש). הוא אמר לי להגיד לאבא שאנחנו לא יורדים מהאונייה, אנחנו מעוניינים להתיישב ליד חיפה, בעתלית למשל. הוא אמר לי שלא נפחד ולא נבהל אם יאיימו עלינו "נחזיר אתכם" "נביא לכם משטרה" … גם משפחת כהן רצתה להגיע רק לטבעון ולא רצתה לרדת מהאונייה.

בינתיים כל העולים פוזרו ונשארנו רק שתי משפחות. השעה כבר היתה מאוחרת. ניגש אלינו מישהו (אחר כך התברר ששמו קארל זינגר, ראש הבולשת) וניסה לשכנע אותנו לעזוב מרצון. אנחנו התעקשנו והוא אמר לממונה שבוודאי מישהו אמר לנו לבקש טבעון, תגיד "בסדר" ותיקח אותם לאן שרצו לקחת אותנו. הוא הוסיף ואמר שעכשיו לילה וממילא אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים. סיפרתי לאבא שלי ולמשפחת כהן מה הוא (זינגר) אמר, ואז הוא אמר לי שהוא אוסר אותי ושאל איך עליתי לאונייה. הסברתי לזינגר שאני מדבר עברית תנ"כית, עזבתי ישיבה יחידה במרוקו המכינה את התלמידים למגמת דיינות. למדתי שם שמונה שנים ועוד שנתיים התמחות. בסופו של דבר לקחו אותנו למעברת טבעון. יש לציין שזינגר ביקר אותנו והתעניין במצבנו, והקשר אתו נשמר כמה שנים.

החיים במעברה:בדרך מהאונייה למעברה עברנו דרך היישוב טבעון וראינו את הבתים ואת הוילות היפות. דמיינו את אחד הבתים שנקבל. הגענו למעברה והתאכזבנו לדעת שנגור בצריף מעץ. היות ואנחנו משפחה ברוכת ילדים קיבלנו שני צריפים, וכן מיטות, מזרנים, ושמיכות של הסוכנות. היו גם כמה קופסאות שימורים, קצת אוכל ושתי עששיות. אמי נכנסה לדיכאון ואבא הציוני הסביר לנו שזה דיור זמני, הכול יהיה בסדר ואנחנו נסתדר. הצריפים שלנו היו בשורה השלישית מהמרכז. ברז מים אחד עמד לרשותן של עשר משפחות. ברז מים אחד דולף ושני פחונים פרוצים (לא אטומים) שימשו למקלחת ושירותים. חשמל לא היה  – כשהחשיך לא היתה נפש חיה בחוץ, כולם הלכו לישון.

אחד הצריפים שימש קופת חולים, בו היתה אחות ורופא הגיעו פעמיים בשבוע.

חינוך – למדו במעברה עד סוף כיתה ד' ולאחר מכן בבית ספר "נרקיסים".

התקופה היתה תקופת הצנע, לא היה אוכל, קיבלנו מצרכים באמצעות תלושים שסופקו לפי גודל המשפחה. ק"ג אחד סוכר לנפש בחודש, מספר ביצים, מרגרינה ושמן – הכול בהקצבה. זה לא היה מספיק, במיוחד למשפחה מרובת ילדים. התפתח שוק שחור – כדי להשיג אוכל בשוק החופשי צריך היה לשלם הרבה כסף שהוצא מחסכונות וכן ממכירת חפצי ערך משפחתיים. את רוב השכנים ודרי המעברה הכרנו בתור למכולת, לחלבן, לקניית קרח.

לשכת העבודה היתה ברחוב רמז, רחוקה מהמעברה, מזכיר ההסתדרות היה צבי גרין. לא היו מספיק מקומות עבודה. כל נציג של משפחה קיבלה הקצבה של 15 ימי עבודה בעבודות יזומות כמו ייעור בקק"ל, קטיף, חפירות בבית שערים. זה יצר יחסי תלות אצל עסקנים מפלגתיים שראו בעולים בני חסות ומקור כוח במאבקים פוליטיים בקניית קולות תמורת סידורי עבודה.

היו הבדלים בין חיי המבוגרים וחיי הילדים במעברה. המבוגרים היו במשבר בעוד שלילדים היה קל יותר. למבוגרים היו קשיי קליטה וקשיי קיום. הרבה מהמבוגרים לא הצליחו להתקדם בעבודה והרגישו מושפלים כי כבודם נרמס. במעברה חיו כ- 50 משפחות יוצאי רומניה, הונגריה, מרוקו ותוניס וגם שתי משפחות מפרס.

מנהל המעברה היה מוריס אוזן מתוניס.בעל המכלת היה שלמה שמחון ולידו עבד בנו מיימן שמחון.

למועדון היו כמה מטרות:

לימוד עברית – שתי מתנדבות מבוגרות (הדסה הס ויקירה) שקראנו להן "דודות" הגיעו למעברה פעמיים בשבוע, ללמד עברית.

הופעות – הגיעו נציגי מפלגות ואיתם הגיעו זמר או להקה. אני זוכר שאחדות העבודה הביאה את שושנה דמארי והיא לימדה אותנו שיר (אני זכריה בן עזרא).

הקמת קבוצת כדורגל יום אחד נכנסתי למועדון שם התקיים שיעור עברית. אחת המורות ביקשה שתלמיד יגש ללוח ויכתוב את הפועל "לשמור" בהווה. הצבעתי וכתבתי את הפועל בכול זמנים, הווה, עבר, עתיד, וציווי (בשם הפועל). מאותו יום הייתי עוזר למורה. יום אחד ביקשתי מהדסה שתשיג לי כדורגל אמיתי, כי ראיתי שיש הרבה ילדים ומבוגרים שמשחקים עם כדור גומי. ואכן, היא הביאה לי כדורגל חוקי. הקמנו קבוצה מכמה אחים. היינו צריכים תלבושת אחידה. ביקשתי שכל אחד יביא חולצת טריקו ויתפור עליה פס לבן מימין לשמאל. המשחק הראשון היה נגד בלפוריה, קבוצה עם ותק בליגה – הפסדנו 2-1 במגרש שלהם. בטבעון התחילו להתעניין בקבוצה. ניגש אדם בשם שלמה ברון שהיה שחקן ורצה כל הזמן להקים קבוצה בטבעון. הוא גייס את מזכיר ההסתדרות צבי גרין, צבי סגל מנהל הדואר, דוד גת ויותר מאוחר את אברהם גפני. כך הוקמה קבוצת הפועל טבעון ששיחקה בליגה ג'.

 

העדות נכתבה בכתב ידו של מרדכי אברג'יל

ערכה והביאה לדפוס: ניצה חזקיהו

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp