עדותו של יצחק גורן (גורמיזנו)

סיכום הריאיון:

העליה לארץ הייתה מסיבה של ציונות ממש . "אבא אמר: יש מדינה יהודית, צריך לחיות שם".

הפליגו באנייה לדרום צרפת ומשם לישראל, כמו כל יהודי מצרים. עברו דרך "שער העליה" ומשם למעברה ליד שפרעם שנקראה "גיל עם" . במעברה זו היה ריכוז גדול מעולי מצריים, מה שאיפשר להם ליצור "בועה תרבותית מיצרית", מרביתם עסקו בעבודות "צווארון לבן" בזכות ניסיונם המסחרי וידיעת השפות הרבות .המעברה שכנה קרוב לכביש שפרעם – חיפה.

ההורים עברו את זמנם החופשי במשחקי קלפים. מידי פעם הביאו סרט למעברה. אך מרבית המשפחות חסכו מעט כדי "לצאת לבלות" בחיפה . רוב הנשים עסקו כעקרות בית , ולא נהגו לצאת לעבודה מחוץ לבית. ה"בילוי" השבועי , היה סרט בקולנוע או נסיעה לקניות בחיפה או לחוף הים.  בריכת בת גלים או חוף הכרמל. זו גם היתה צורת הבילוי של יצחק וחבריו.

ככל יהודי מצרים , רמת החיים היתה גבוהה שם. היה "חשב" בחברת פורד, עם משכורת גבוהה .מה שאיפשר למשפחה חיים טובים, נהנתנות ומרוצי סוסים.

ידיעת השפות, הניסיון המסחרי, הפקידותי וידיעת הנהלת החשבונות מעבודתו כחשב בפורד  אפשרו לו למצא מהר עבודה טובה גם בארץ בסוכנות פורד.

במעברה החיים היו קשים. צריף עץ על משטח בטון. שרותים ציבוריים על בסיס בור סופג. ברזיות ומקלחות בחוץ. נפט קרח, חלב ולחם הגיע לכביש עם עגלה רתומה לסוס או חמור ולעיטים גם עם טנדר, לכל ספק היה  צליל היכר שונה שפרסם את בואו.

מרבית המשפחות ביוזמתן הוסיפו מרפסת או גינה והעבירו מים זורמים לצריפיהן. אחיו הגדול עשה זאת עבורם. הוא גם הוסיף מקלחת בתוך פינה בצריף. חשמל לא היה, והשתמשו בעששיות או במתקן משופר שנתן אור חזק ועבד על בסיס הזרקת נפט, נקרא "לוקס".

בצריף הקטן 4*6 מי גרו 5 נפשות . אבא ואימא, הוא ואחותו (המבוגרת ממנו ב 11 שנים) והסבתא. שני אחים נוספים בשנות העשרים לחייהם הגיעו בנפרד שנתיים קודם לאחר הכשרה בצרפת.

לימודים: ב"ס יסודי עד כיתה ו', למד במעברה בגיל עם. ואחר כך עבר ללמוד בב"ס על שם "לוחמי הגיטאות" במעברת כפר אתא. אשר ישב ליד הכביש הראשי לחיפה, במרחק של כ 2 ק"מ מהמעברה בגיל עם . גם שם בה"ס היה בצריפים. את בה"ס ניהל מר זאב ברג האגדי.בחג החנוכה לאחר כשנתיים עבר הב"ס לשיכונים החדשים בגבעה. המורים הידועים בבה"ס היו משה שפירא אשר לימד גיאוגרפיה וטבע, מורה יחיאל הסטוריה ותנ"ך.

חברים במעברה היו משפחת  שנידרוביץ  , הבן מרדכי, שהיה חבר של יצחק, שינה שמו ל"שני". לימים נעשה מנהל בכיר בחברת הספנות "צים". משפחת בנטטה והבן אברהם בא-אב יה חברו. וכן לידיה אשתו.

בשעות הפנאי שיחקו בכדור- לא משחקי ספורט כגון כדור רגל או כדור סל, בגלל חוסר באמצעים – אלא רק  "מחניים". בנוסף שיחקו ב- "בלורות"  (גולות), איסוף בולים , פקקים וכדומה. קריאת ספרים וסיפורים מומחזים בתמונות.

שירותי רפואה פשוטים, רופא וחובשת נתנו במרפאה בכפר אתא. לצרכים יותר רציניים, כגון רופאים מקצועיים הצטרכו לנסוע למרפאה האזורית בחיפה.

יצחק העדיף את שיעורי ההסטוריה (לא של עם ישראל) ההשפלה של עם ישראל בגלות הפריעה לו אז וממשיכה להפריע לו היום. גם הסטראוטיפ ש"סלח שבאתי" על המעברה מקומם אותו.

רוב עולי מצריים בחרו מרצונם החופשי לעלות לארץ ולבנותה. הם ראו במעברות אבן דרך חשובה בבנית המדינה.

להלן כמה ביטויים שאפיינו את עולי מצרים:

• "לא היינו "בשלה" " (ש' קמוצה ו ל' סגולה") הכוונה "נופש בארמון הכפרי" – "והנה אנחנו כאן" באירוניה.

• לא התנאים החיצוניים יוצרים את תחושת העליבות – מה שקובע הוא האופי, איך מקבלים את המציאות.

• עיקר העניין הוא האופטימיות והחיוביות.

• אנשים בונים לעצמם עולם משלהם – לכן לא חשוב להם איפה הם גרים.

ליצחק הייה דודה עשירה מטוניס אצלה עשו את "הסדר".  היא הגרה לצרפת, הבנות שלה נסעו לריביירה והיא באה למעברה לבקר את אחיה אלברט גורמיזאנו  ושניים נוספים. היא קראה לזה "ווקונס" (חופשה, בצרפתית)

אף אחד במעברה לא "קיטר" חוץ מאדון שנידרוביץ, למרות שהתפרנס יפה עבודה. אשתו לעומתו תמיד הייתה שמחה ובמאור פנים.

יצחק , מגיל שש, ידע שהוא רוצה להיות סופר. הוא צייר וכתב "קומיקס" וגם שבועון וסיפורים.

כשהתחיל  לכתובשלח דווקא לחו"ל.

היום יצחק גר בתל אביב ברח' מאפו 22 מוקף בבני משפחתו  בניו , נכדיו ונין אחד.