מעברה:

רמת ישי (ג'דה) ומגדל העמק

ארץ מוצא:

לוב

שנת עליה:

1951

סיבת עליה:

רדיפות, ציונות ומצוקה כלכלית

גיל עליה:

תאריך הראיון:

זכרונות מהמעברה:

כשהיתה תחושה של רדיפות הולכות וגוברות עברנו מכפר בשם זלטן לעיר טריפולי, שם שהינו כמה שנים. כשעלינו אני הייתי בן שנה, זה היה בסוף שנת 1951.

היינו שלוש שנים במעברת רמת ישי (ג'דה) ושם גרנו באוהל. מאוחר יותר היינו חמש שנים במעברת מגדל העמק, ושם גרנו בצריפים.  לרמת ישי הגענו חמישה – אבא, אמא, סבתא אני ואחותי פנינה (שנפטרה). במגדל העמק נולדו אסתר ושמחה ואח"כ אהרון . אני הבאתי את הדודה ( דרך הסלעים) שהיתה המיילדת של מגדל העמק.  מאוחר יותר נולדו האחים אשר, מזל ושרה. האחיות שרה ופנינה נפטרו ועל שמן נקראו שתי הנות נוספות.

ברמת ישי הייתי צעיר ואין לי זיכרונות מהשכנים. במגדל העמק אני זוכר שכנה בשם טובה שנתנה לי סוכריות. אני זוכר שבמגדל העמק היו ביקורי שכנים, אירוח חברים. לא היה קולנוע ולא ראינו סרטים.

לא הלכתי אף פעם לגן ילדים ובמגדל העמק הייתי שנתיים בבית ספר "שלום עליכם" והייתי מרוצה. בכיתה ג' עברתי ל"יוספטל", הרגשתי מרומה ושם סיימתי כיתה ח'.  אחרי כיתה  ח' עברתי לבית נוער "חלוץ" – היו לימודי מקצוע ולימודים עיוניים. אבא החליט שאהיה נגר.

לפרנסתו אבא היה מתקן אופניים, אבל למעשה הוא היה גם אינסטלטור, תיקן ברזים, פרימוסים – כל דבר שהתקלקל. היה לו צריף משלו מול מקום המגורים שלנו. באוהל לא היו שום תשתיות, לעומת זאת בצריף היתה רצפת עץ, מים היו במיכל בקצה הרחוב. ברז היה רק מחוץ לבית. היתה חלוקת קרח ששילמנו עבורו, נגמר אחרי יום ואז ייבשנו את הבשר עם מלח. שירותים היו מחוץ לבית. אמא זוכרת שהשירותים היו רחוקים ופחדה ללכת לשירותים.הלכה לשירותים רק לפני חשכה, רוב היום התאפקה.

עד המעברה לא היה כביש אלא דרך עפר. היו שלוליות וקשה היה לצאת מהצריף. במגדל העמק היה מועדון נוער ורקדנו ריקודי עם. בילינו בגינה, שחקנו בלורות (גולות), קלפים מחבילות הסיגריות, כדורגל וכן שיחקנו עם עגלות שהפכנו אותן ל"כלי רכב".

במגדל העמק היה בית כנסת של טריפוליטאים (של ימחק מימון)ושל ננו גלאם. היה מועדון בו למדתי לנגן מנדולינה וכן עסקתי בספורט. בבית ספר היסודי היה מורה בשם משה, המורה שפרה (בכיתה א'-ב'), משה גליק (ג') ודוד וסרמן (מכיתה ד' והלאה). שיעורי היסטוריה היו סיוט מבחינתי. שיעורי חקלאות – הלכנו לחווה וזו היתה חוויה טובה. מתמטיקה לימד מורה בשם יוסף, הייתי טוב במתמטיקה.

 

נקודות חשובות לציון:

ארוחה סביב שתיית התה בצריף התרבות– ארוחה בהווי מיוחד עם אפיית באזין משותפת, בישול איטי של התה, ואחרי נטילת ידיים מספרי סיפורים (על טריפולי ואגדות). היו מוסיפים לתה המר סוכר וכל פעם הוסיפו עוד מים, אכלו בוטנים והכל מלווה בסיפורים ואווירה אינטימית. הסתפקות בבאזין – נחשבה בעיננו ארוחה כיד המלך.

בילויים משחקים ואכילה בגינה של טיטה ובעלה חואתו – לא היו להם ילדים ואני שיחקתי בגינתם שהיתה כמו גן עדן. בכניסה לגינה היה עץ צפצפה הכי גדול במעברה, לפי העץ ידעו את מיקומם במעברה.

הבאת המיילדת ח'אלתו מוחה (בלידת האחים) שהיו לה בחצר תרנגולות ועיזים.

דמויות זכורות:

"תל אביבו" – סבא של איציק אברכהן שזה היה שמו. היום בקשר עם נכדו.

צבי אלדוריטי ז"ל שהיה מנכ"ל שופרסל.

יעקב טולדנו – רכז נוער העובד והלומד, יש לנו קשר עד היום.

לסיום זיכרונות ומסקנות:

זוכר את התקופה בגעגועים. היתה ילדות דלה, קשה, אבל מאושרת. כעת מבין שהעושר בעולם לא מחליף את הדברים המהותיים.  ניסיתי לחזור לתקופת המעברה במפגשים חברתיים, אבל לאחרונה כתבתי ספר על ילד עני שבא מלוב – סיפור ארץ ישראלי, תיאור תקופת העלייה. בעבר חיינו במקום מצומצם וצר והיום מנסים "לבלוע"  את כל העולם.

בחורף 1951 היה במעברת רמת ישי שיטפון גדול. פחדו שהתינוק (משמע אני) יישטף.

כשהגענו לארץ היה חשוב שאנחנו במדינת ישראל, בארצנו. באנו ממקום שאיננו שלנו לארץ שלנו.

הגיעו ממצוקה בחו"ל, וכאן לא היתה מצוקה קיומית, היה עוני.

לא היו לנו טענות על קיפוח. האשכנזים שהביאו אותנו לארץ הם אלה שבנו את המדינה.

 

 

הריאיון התקיים ביום 11.2.2019

המראיין: בני אשר

עריכה: ניצה חזקיהו

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp