ראיון עם הגב' רותי טייר

אני ילידת נסרין, גדלתי בבגדד, והייתי בת 9 בזמן העלייה.

בעלייה עלינו  שני הוריי ושמונה ילדים (אני ילדה רביעית במשפחה). אחי הבכור ניסה לעלות לארץ, אבל נתפס והוחזר לבגדד. הצליח מאוחר יותר לעלות לארץ לפנינו.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב מאוד, היינו אמידים. אבא היה בעל חנות בדים שייבא אותם מסין ויפן, ואמא גידלה את הילדים.

התחלנו את המסע לארץ בביקורת הגבולות בבגדד. הגענו ללא פספורטים, כמו כולם. אני זוכרת שהפרידו בין גברים ונשים. פתחו לנו את כל המזוודות, רוקנו אותן, בגדים וחפצים פוזרו לכל עבר, וזה היה זיכרון קשה. סט צלחות מפורצלן נשבר. חלק מהחפצים הבודקים בשאירו לעצמם ולנו השאירו את הבגדים. מקוצר זמן הכנסנו את הבגדים לציפה גדולה במקום להחזירם למזוודות.

דני, אחי היה עם אבא. זכור לו שהפשיטו אותם לחלוטין, כדי לבדוק אם הם לא מבריחים כסף או רכוש אחר. זו היתה חוויה קשה לילד צעיר לראות את אביו במערומיו, מושפל.

בזמן העלייה למטוס אחד הקצינים עצר את אחותי שהיתה אז בת 14, ילדה יפה מאוד. היו כמה רגעי אימה ופחד שמא לא יתנו לה לטוס אתנו. למזלנו היא רק עוכבה, ולבסוף עלתה למטוס שבו היינו.

היתה לידינו משפחה צעקנית, אבל לבסוף הגענו לכמה שעות לקפריסין. שם קיבלנו יחס טוב שכלל ארוחת ערב. הספקנו לארוז את הבגדים שהיו בציפה לתוך המזוודות, וטסנו לשדה התעופה בלוד.

עם הירידה מהמטוס נתנו לנו לחם עם מרגרינה וכוס תה. לא יכולנו לאכול ולשתות את מה שהוגש, כי לא הכרנו מרגרינה והתה היה דלוח. אנחנו שאהבנו תה כהה ועשיר בארומה כולל הֵל, לא הסתדרנו עם מה שהגישו לנו. אחת ה"חוויות" שלא פסחה עלינו היה הריסוס ב-DDT, הרגשה נוראית!

הגענו לשער עלייה ולא היה לנו איפה לישון. אבא החל להתרוצץ כדי לסדר אותנו, ולבסוף נמצאו מיטות מתקפלות, מזרן מקש שהיה כבד מאוד. היינו בצריף עם עוד משפחה, היה חורף קשה והרבה בוץ.

כעבור שבועיים (אם זיכרוני אינו מטעה אותי) הגענו למחנה עולים פרדס חנה. זה היה לפני כן בסיס בריטי. אבא ניסה למצוא עבודה. הוא הלך בבוקר עם חליפה לבקש עבודה בחקלאות, אז שלחו אותו לחנות לקנות מכנסי חאקי… הכסף שהבאנו אתנו מעירק אזל די מהר.

באחת הפעמים הציעו לאמי שייקחו ממנה את האח הקטן שלי שנולד חודש לפני העלייה לארץ. אמא כמובן לא הסכימה ואמרה שהילדים שלה יהיו איפה שהיא נמצאת. כשקיבלנו אוהל חלקנו אותו עם משפחת הדודה שלי – 16 נפשות באוהל אחד.

משם עברנו למעברת כפר אתא– שבועיים גרנו במקלחות ציבוריות עשויות פח, כי לא היה מקום לשכן אותנו. במעברה זו היינו 4-5 שנים. אנחנו הילדים, גידרנו לנו חלקת אדמה קטנה וגידלנו שם ירקות מזרעים שאבא קנה, והם שימשו את הצריכה הביתית. כמו כן גידלנו תרנגולות מטילות. לאחר שהן נטרפו על ידי שועלים גידרנו ברשתות את המקום.

גרנו ליד שדות חיטה ואני זוכרת ששיחקנו והתרוצצנו בין החיטה. זכורים לי גם שדות של כלניות ורקפות ואהבתי את המראה שלהם.

בקרית אתא התחלנו ללמוד, כולם למדו עם כולם, לא לפי שיוך גיל איזשהו. היתה בבי"ס מקהלה ואני השתתפתי בה. היו מופעים והצגות בחגים – בפורים וחנוכה. בבית ספר קיבלנו מידי יום כוס שוקו ושמן דגים, לא אהבנו, אבל שתינו. אני זוכרת מורה בשם דגלן, וזאב, המורה למוסיקה שהיה ניצול שואה. אתו שרנו במקהלה את "שריפה, אחים שריפה".

במשך הזמן פגשתי במעברה מדריכה מהנוער העובד, שסיפרה על החיים בקיבוץ. היא לקחה אותי ועוד קבוצה קטנה להכרות עם הקיבוצים עין השופט, גבע, גניגר ואחרים. המטרה היתה שנתרשם מהחיים הקיבוציים, השונים ממה שהיכרנו קודם, ואולי נשתלב בהם. בסופו של דבר אחותי ואני הגענו למוסד עליית הנוער של הסוכנות היהודית בשם "רמת הדסה" שבקרית טבעון. שלמה מגן שהיה אחראי על הנוער העולה היה חבר קיבוץ כפר המכבי והוא סידר לנו תעודות עולה, שאיתן יכולנו להתקבל ל"רמת הדסה". אני זוכרת את המורה לספורט יחזקאל. הגיעו לשם מדריכים שעסקו במיון הילדים, מאוד רציתי להיות בקיבוץ גבע, אבל זה לא צלח. שלחו אותנו לקיבוץ ניצנים. בחנו את אחותי ואותי, ועברנו יפה את המבחנים. המדריך היה אברהם בן יוסף, הבענו התנגדות להישלח לניצנים, אבל כלום לא עזר לנו. על אף החששות וה"מרד", נשלחנו לניצנים, והיום אני יכולה לספר שהיו אלה ארבע שנים הטובות בחיי! בניצנים היו לימודים סדירים, היה חוג תיאטרון ומקהלה. חצי יום למדנו ובחצי השני עבדנו.

בתקופה שהיינו בניצנים ההורים עברו למעברה בקריית נחום (ליד קרית אתא). לאבא המשיך להיות קשה גם שם. כל אח בתורו עבד ופרנס את המשפחה. אבא ישב מידי פעם עם שכנים וחברים בבית קפה, הוא היה אומלל והתבייש שהוא לא מפרנס.

חזרתי לקריית נחום (בשנת 1957) אחרי ארבע שנים בניצנים, כי הבטיחו שאלמד בטכניון. למרבה הצער התקבלה במקומי בחורה שהיו לה מקורבים וסללו לה את הדרך.. אחותי נשארה בניצנים עוד שנה ומשם עברה לבי"ס ללימודי אחיות בתל השומר.

בשנת 1958 המשפחה קיבלה בית בקרית אתא , אבא קיבל עבודה במחסן של ארונות פח. הוא היה אחראי על מחסן הכלים, הוא הרגיש יותר טוב עם הפרנסה שיכול להביא הביתה, אבל קיבל התקף לב ובשנת 1962 נפטר. אבא היה עמוד התווך במשפחה, נתנו לו הרבה כבוד, אבל הוא חי בצל המשבר של העלייה. היתה לו זוגיות טובה עם אמא, הקריא לה מ"שיר השירים", כתב בעצמו שירים.

אני מצאתי עבודה בבית חרושת "המגפר" – לנעליים.

***********************

בסופו של דבר כל האחים שלי ואני הסתדרנו היטב, אח אחד שלי היה ראש עיריית קרית אתא במהלך שתי קדנציות, אחותי עבדה כאחות בבית חולים רמב"ם בחיפה יותר מארבעים שנה, ואני עבדתי במברקה של משרד הדואר במשך 24 שנים. אמא נשארה בבית בקרית אתא עד יום מותה בגיל 105.

ראיינה: ניצה חזקיהו