הגב' עדנה גיא ליפל

עמותת "מעברות – מעקירה לתקומה"

ראיון עם הגב' עדנה גיא ליפל  שנערך ביום 11.7.2018

שם : עדנה גיא ליפל,

שם ברומניה ובעלייה: הדי הורן.

כתובת:רחוב דינה 1 באר שבע

עיסוק: גמלאית משרד החינוך (מנהלת בתי ספר יסודיים)

תאריך עלייה: 29.4.1951        באניית מעפילים "טרנסילבניה".

מעברת באר שבע

סיפורים מהתקופה שלפני העלייה לארץ:

נולדתי בשנת 1941 בגטו צ'רנוביץ (אז צ'רנוביץ היתה שייכת לרומניה. כיום היא באוקראינה) ועד גיל ארבע כמעט ואין לי זיכרונות. בכל זאת אספר את המעט  שאני כן זוכרת. בגטו היתה לי שמיכה ורודה יפה מאוד ואני זוכרת שחייל לקח לי אותה. זכור לי שאמא שלי היתה מאושרת ואני לא סלחתי לה על כך (אולי לא היתה לה ברירה והיא לא באמת היתה מאושרת).

כשעזבנו את הגטו וחזרנו לבית שלנו בצ'רנוביץ הייתי בת חמש (כיום הרחוב נקרא רחוב עשרה במאי). הבית היה יפה, אבל מה שזכור לי היה שהרחוב התמלא באנשים "מפחידים": מלוכלכים, בעלי שיער ארוך, פצועים, לא מגולחים, נראו שחורים. היה צפוף. הם סחבו עגלה. היצול היה מוט ועליו שמיכה, ספל אמייל, צלחת פח. פחדתי שהם צוענים שבאים לקחת אותנו. הם היו מחוסרי כל כי איבדו את כל מה שהיה להם בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אפריל 1946 – ההורים שלי ידעו שנעזוב את צ'רנוביץ, נגנוב את הגבול ונעלה לארץ. התארגנה בצ'רנוביץ קבוצה שרצתה גם כן לעזוב – כולנו הגענו לעיר סירט, שנמצאת כיום בין רומניה לאוקראינה. כאשר התכוננו לחצות את הגבול אמא שלי הבריחה מטבעות זהב (קראנו להם רנדלך) ותכשיטים. אמא החביאה את המטבעות והתכשיטים בין קפלי עיתונים שהוכנסו למגפיים שנעלתי. היה נהוג אז לחמם את הרגליים בשכבת בידוד של עיתונים. כאשר שאלו אותי חיילים רוסים אם יש לי משהו עלי, עניתי שלא וכך הגנבנו אותם.

מה אכלנו? בעיר סירט אליה הגענו עם קבוצת האנשים שגם כן רצו לעלות ארצה, היה חדר גדול ובאחת הפינות היה תנור פח. על התנור הזה הניחו תפוחי אדמה חתוכים לטבעות, כל פעם עברנו ליד התנור ולקחנו מהמעדן של תפוחי האדמה ואכלנו אותם בשמחה.

אמא פרסה לחם לפרוסות ומרחה אותו בחמאה (כך חשבתי, אבל זה כנראה היה שמן קוקוס מקופסא או שומן תרנגולת), חתכה אותו לקוביות קטנות ועל כל חתיכה שמה שום (זה נחשב לאנטיביוטיקה).

לעיתים רחוקות אכלנו סלק שטוף. אמא הוציאה את הקערית לשמש, נוצר שם נוזל בריא ממיץ הסלק, אותו שתינו.

מאכל נוסף שזכור לי הוא בצקיות מסולת. אמא יצרה גליל, חתכה לחתיכות ובישלה אותן במים (מזכיר ניוקי).

כשיצאנו מהגטו אכלתי תפוז בפעם הראשונה בחיי. קניתי אותו בקיוסק בצ'רנוביץ, ליד ביתנו. הפעם השנייה שאכלתי תפוז היתה על האנייה שבה עלינו ארצה.

בדרך לארץ

מהעיר סירט הגענו לעיר יאסי (יאש) ושם היינו 4-5 שנים. גרנו בבית שכור ברחוב פרופ' פאול. לא היו לנו הרבה רהיטים, כי ידענו שאנחנו בשלבי מעבר, לקראת העלייה. "אימצתי" את בעלי הבית שלנו, שגרו לידנו, כסבא וסבתא שלי. אני זוכרת שקיבלתי מהם דובדבנים. הלכתי לבי"ס שהיה רחוק מהבית. היה בי"ס נפרד לבנות ואחר לבנים. המשטר היה קומוניסטי – גדלתי באימה של "אנטונסקו" – כך קראנו לשוטר שבדק את היהודים. אחד מהשוטרים הרומנים "לקח" לדודה שלי בית בן שבעה חדרים, והתגורר בו. כשביקרתי בעיר בשנת 1984 הוא עדיין התגורר בו. זה היה המשטר וזו היתה האווירה והיחס ליהודים. בעיר יאסי היו תלויות כרזות ברחובות נגד יציאת יהודים לארץ ישראל. היו ציורים של ערבים עם ציפורניים ארוכות כמו של נשרים. והיה כתוב שככה הערבים יעקרו את היהודים מהארץ. כרזה אחרת הציגה עכברושים וכתוב ביב שזה מה שיקבל את פנינו בארץ.

ההורים עבדו בעבודות מזדמנות, אבא כמסגר ואמא במסחר "קטן". אחרי העבודה ההורים הלכו ל"פועלי ציון" – גוף בו התארגנו לעלייה לארץ ישראל.פעמיים-שלוש ניסינו ללכת לכיוון ההרים, אבל תפסו אותנו.

הייתי בכיתה ב' – בערב יום כיפור הודעתי למורה שאני חוזרת הביתה בשעה 12:00 כי זה יום כיפור, וכך גם שאר היהודיות שבכיתה. כעבור דקות הגיע המנהל עם מורה יהודיה, לבושה במעיל חום, והוא הסביר שלומדים עד השעה 15:00. בכל זאת הלכנו בשעת הצהריים המוקדמת.

כשיצאנו מרומניה הרשו לנו לצאת עם ארבעים ק"ג. לי הרשו להוציא 70 ק"ג כי הייתי תלמידה. רוב המשקל של הכבודה שלי היה ספרים שהוצאנו.

הגענו לבוקרשט (רומניה) ולאחר כמה ימים בעיר הגענו לנמל קונסטנצה, קיבלנו אישור יציאה לכיוון אחד. השיט ארך שלושה ימים.

טרנסילבניה )ברומנית: (Transilvania) הייתה אוניית נוסעים רומנית שהפליגה עם תיירים בים השחור,בים התיכון,בים סוף ובאוקיינוס ההודי. טרנסילבניה הובילה עולים חדשים שעלו לארץ ישראל לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך למדינת ישראל.

טרנסילבניה הייתה אוניית פלדה באורך 132 מטר, רוחב 17.6 מטר, גובה 8.5 מטר ומשקל נטו 5,160 טונות.

אחרי הקמת מדינת ישראל האוניה השיטה יהודים רומנים שעלו לישראל. תחילה השיטה האנייה מספר קטן של עולים במסגרת הפלגותיה הרגילות. בהמשך בוצעו הפלגות מיוחדות לעולים. כדי להתאים את האנייה להובלת עולים הוכנסו בה שינויים, שהעיקרי בהם היה הוספת 360 מיטות והגדלת יכולתה להשיט כמעט 800 נוסעים. גם הרחבה זו לא הספיקה כאשר העלייה מרומניה גדלה, לכן הציבו מזרנים על הסיפונים והיו הפלגות בהן האנייה הובילה כאלפיים נוסעים. בראשית 1952 הופסקו ההפלגות של טרנסילבניה לישראל, עם עצירת העלייה מרומניה. (מתוך ויקיפדיה).

הגעה לארץ וחיים במעברה

ב- 29.4.1951 הגענו למדינת ישראל באוניית המעפילים "טרנסילבניה". קיבלנו אישור יציאה לכיוון אחד. מיד עם הגיענו לחיפה העלו אותנו למשאיות בדרך ל…אף אחד לא ידע לאן.

בדרכנו עברנו על פני מעברות וראיתי צריפים ובדונים והתפללתי שנקבל דבר כזה כי ידעתי שדיור לא יהיה. ידעתי שאין בתים.

אחרי נסיעה של יום שלם הגענו לבאר שבע. עצרנו ליד תחנת המשטרה (היא נמצאת שם עד היום). ליד התחנה היה בית קפה בשם "כסית", קיבלנו תה, לחם וחמאה, ושהינו שם עוד שעתיים. הגיעו למקום יהודים רומנים שהגיעו בעלייה קודמת. הם אמרו לנו שלוקחים אותנו לירוחם שזה במדבר, והציעו לא להסכים. עלינו שוב למשאית, האנשים החליטו לא להמשיך בנסיעה. הגענו עד "מחנה נתן", היה כבר ערב. כשראיתי את חיילי המחנה ליד הגדר, נכנסתי להיסטריה של בכי כי חשבתי שהם יהרגו אותנו. הביאו רופא, הוא נתן לי זריקה וכל המשאית חזרה למעברה בבאר שבע.

הגיעו 32 משפחות רומניות וב"ש לא היתה ערוכה לכמות כזו של עולים. הקימו אוהל ענק וכולנו היינו יחד, היינו באוהל שלושה ימים רצופים, בצפיפות. אחרי שלושת ימים הקימו אוהלים משפחתיים וחילקו אותנו ביניהם. אנחנו היינו רק שלושה, ולכן חלקנו את האוהל שלנו עם משפחה צעירה עם תינוקת, ששמה היה רגינה. גם אחרי שנה, כשעברנו לדירה ברחוב כ"ג יורדי הסירה בשכונה ג' בבאר שבע, אותה משפחה צעירה המשיכה לגור בדירה לידנו.

במעברה היתה לאמא שלי חברה שעלתה באותה שנה כמונו, מעירק. קראו לה אמירה בגולה. הן דיברו והחליפו מתכונים, לא ברור לי בדיוק מה היתה שפת התקשורת ביניהן.

לי היה חבר עירקי ששמו היה צדיק מרדכי. ידוע לי שהיום הוא דוקטור וחי בארה"ב. היתה לי במעברה גם חברה רומניה – צילה (לינקר) כהן, היום תושבת להבים. גרנו משני צידי נחל באר שבע, צילה במעברה א' בצד הצפוני של הנחל, ואני במעברה ב' מדרום לנחל. אמא של צילה היתה חולת לב ולכן הם קיבלו צריף (ולא אוהל) עם שתי מיטות סוכנות. היינו אצלם מידי שבת. שתי האימהות בישלו יחד, מחוץ לצריף, על פתיליה. באותו זמן צילה ואני שיחקנו קלאס.

כשהייתי בת אחת עשרה, אבא עבד כמסגר, ונכנס לו גוף זר לעין. הוא עבר ניתוח אצל ד"ר טיכו בירושלים. הגענו לד"ר טיכו בעזרת התושייה של אמא. היא הביאה שני יהלומים מרומניה שהבריחה אותם בכלי סוכר. כל יהלום בכלי נפרד. אחד מהם היא מכרה לצורך הטיפול בעינו של אבא. הוא בליווי אמא שהו בירושלים שלושה שבועות ואני נשארתי לבד באוהל במעברה. היתה משפחה מרומניה שגרה בסמיכות ואם המשפחה דאגה לצרכיי. שני בני המשפחה היו סימון וסורין והאמא שלהם היתה מנשקת אותי לפני השינה כמו שנישקה את בניה. היא אגרה דברי אוכל מהקצבה המועטה שהיתה, כדי שיהיה לחולה (לאבא), כשיחזור מהטיפול.

היו במעברה מקלחות משותפות לנשים ואחרות לגברים. נודה על האמת, לא התרחצנו כל יום. שירותים היו כמובן גם כן היו מחוץ לאזור המגורים. העולים העירקים היו נכנסים לשירותים עם פחית מים כדי לרחוץ עצמם אחרי השירותים.

היו יחסי קרבה עם העולים העירקים. ברומניה ועירק היה משטר תורכי וזו הסיבה שהאוכל היה דומה. ליד כל אוהל היתה גינה קטנה, ערוגה אחת ובה עגבניות, פלפל ושאר ירקות. היה במעברה צריף ששימש כחנות, שם קנינו לחם. חלב חילקו לנו.  המוכרת, קלרה, היתה קטועת רגל (נפצעה במלחמת העצמאות), ולה שני ילדים קטנים – סמדר ובן נוסף. (סמדר שאחרי נישואיה נקראה סמדר אלפי לימדה בבי"ס מולדת בבאר שבע, בי"ס בו שימשתי מנהלת). קלרה היתה ממוצא רומני ובעלה מרוקאי.

העירקים במעברה לבשו פיג'מות פסים, אבל כשיצאו מהמעברה לבשו חליפה ועניבה. חלק מהם שימשו כמורי מתמטיקה הראשונים בבאר שבע.

כשהייתי במעברה למדתי בבית ספר "בארי", שם למדו ילדים משכונה א' וילדי המעברה. למחנכת שלי קראו שולמית ומנהל בית הספר היה יוסי לוי.

זכור לי אירוע מביש מאותם ימים. היה יום שבת והיה שיטפון. היינו אצל משפחתה של צילה, אבל כשחזרנו במוצ"ש למעברה שלנו לא נשארו אוהלים, אלא רק יתדות. גם חפצינו האישיים נשטפו, והלכנו בבוץ. ביום ראשון הגיעו חיילים ואיתם מיטות, שמיכות, כרים ומעט בגדים ואנשי המעברה שלנו. לי נתנו ללבוש מדים צבאיים, והייתי גאה ללכת במדי צבא ירוקים לבית הספר. כשהגעתי לבית ספר התחילו לצחוק עלי, ובמיוחד בגלל "החנות" שהיתה במכנסיים הצבאיים. הייתי בכיתה ד', בכיתי מאוד וזה היה אירוע שהתחיל טוב, אבל נגמר טראגי.

הייתי ילדה חזקה – למדתי מהר עברית טובה, כתבתי שירים, חשבו שאהיה סופרת, קראתי המון. המשחקים ששחקנו במעברה היו מחניים, חמור ארוך, קלאס וקפיצה בחבל (דלגית). בכל הצד המוטורי הייתי די גולם.

לא שמעתי את ההורים מתלוננים על החיים במעברה. לא התלוננו כי כולם חיו באותם תנאים. חיינו על תלושי מזון, 125 גר' בשר לשבוע לנפש. אבא עבד במקום פרטי ואחר כך מצא עבודה ב"סולל בונה". לאמא היו הרבה מלאכות – היא הבריחה בדים שהגיעו מחברון. היא עטפה עצמה בבדים, נסעה לתל אביב פעמיים בשבוע, פורקת את הבדים בחנות באלנבי ולא נתפסה אף פעם. הנסיעה לתל אביב באוטובוס ארכה שלוש וחצי שעות לכל כיוון. כמו כן היא גידלה תרנגולות, וירקות וכך היו לנו ביצים ומזון טרי. מידי פעם מכרה תרנגולת הודו שגידלה ועברה שחיטה. (לא היו מקררים, אז צריכים היו למכור הכל באותו יום). היה לה עוד עיסוק של הכנת שקיות נייר משקי מלט (מנייר עבה) שגזרו והדביקו עם דבק, עשוי מקמח ומים.

מידי פעם היינו יוצאים עם בני הדודים של אמא, מהמעברה לעיר העתיקה בבאר שבע. היו הולכים לשתות בירה. אמא חלתה בצהבת מהבירה, אבל חייתה עד מעבר לגיל תשעים, בבריאות וצלילות.

בעיר העתיקה היתה חנות ירקות, ומידי פעם יצאתי לקנות שם קצת פירות. לעיתים היתה עוברת במעברה עגלה עם אביטיחים, ואני הבאתי לחולת הצהבת כי האמינו שזה יהיה לה טוב.

מהמעברה לשיכון

אחרי שהות של שנה במעברה עברנו בחודש מרס לדירה בשיכון ג'. היתה רצפת בטון, תריסים לא היו, היה מטבח קטן ושַיִש צר.אבא עבד ב"סולל בונה". עד סוף השנה המשכתי ללכת ברגל לבית ספר "בארי", מרחק עצום. ההליכה היתה ללא מדרכה, על החול, בדרך כלל בחבורות. גם פה נמצא פתרון יצירתי. בבאר שבע היו עגלונים להובלות ואנחנו טיפסנו על העגלות והגענו למחוז חפצנו.

בשנה הבאה (כיתה ה') למדתי בבית ספר "נטעים" בשכונה ג'. בית הספר כלל שלושה צריפים בהן ארבע כיתות, והנהלה. המחנך היה אריה אביגור ומחנכת מקבילה היתה רות דין. אריה היה בחור צעיר בעל משפחה צעירה עם תינוק קטן. צילה (מהמעברה) ואני למדנו באותה כיתה ולעיתים היינו הולכות לטייל עם התינוק של אריה אביגור בשבתות. שתינו היינו בנות יחידות להורינו ולכן זה זכור לי כהנאה צרופה. היינו הכיתה הגבוהה בבית ספר הזה, איתנו למדו שפיק מעירק וניסן (משפחה מפרס), כרמלית משכונה ג' (היום תושבת להבים) וצילה. בית ספר נתן לנו הרבה חופש פעולה. אני זוכרת שארגנו מסיבת חנוכה, תיאטרון שהופענו אתו במרפסת של צילה בשבתות, וילדי השכונה היו נאספים.

בסוף כיתה ה' החלטתי שאני רוצה לעבור לכיתה ז' (ולא ללמוד בכיתה ו'). כיוון שלא היתה כיתה ז' בבית ספר "נטעים", הגעתי למחנך מרדכי ולמן (אלי נבון היה המנהל), הוא בחן אותי וקיבל אותי לכיתתו – כיתה ז'. (לימים מחנך הכיתה מרדכי ולמן, היה מפקח במשרד החינוך מחוז דרום, ופיקח על בית הספר אותו ניהלתי).

כשהגעתי לגיל 12 – בת מצווה, הורי קיבלו הודעה שמגיע להם תקציב חד פעמי מוגדל, כדי שיוכלו לחגוג את בת המצווה שלי. אמא קנתה בתקציב הזה ביצים לאפייה, קמח סוכר וכיבוד נוסף. כל ילדי הכיתה וחברים מהשכונה הגיעו לחגוג איתי.

מראיינת: ניצה חזקיהו