מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
אנו בנו למעברה, לבנות ולהתפנות ממנה
לילי הבר
מקור: מרים קצ'נסקי. "המעברות", מתוך: עולים ומעברות, 1948 – 1952, יד בן צבי, תשמ"ז, באתר מט"ח.
ב-3 בינואר 1950 הגעתי לישראל. הייתי אז בת 28 חודשים, והורי, שניהם ניצולי שואה שעברו את גיהנום הגטאות ומחנות הריכוז, חלמו במשך שנים על ציון. הגענו למחנה העולם ב"מחנה ישראל" (היום פועלת שם התעשיה האווירית). שלג ירד על תל אביב ועל האוהל שלנו ב"מחנה ישראל". לימים סיפר לי אבי כי הוא עמד מעלי כל הלילה והגן עלי מפני השלג שחדר דרך חור באוהל. במשך 50 השנים הבאות לחייו של של אבי, עד לפטירתו בשנת 2000, הוא לא יכול היה להפסיק ולספר על החוויה המחרידה שבה נתקל בבואו לציון: יהודים סגורים במחנה ועליהם שומרים יהודים אחרים. תמיד חזר ואמר כי לפחות בגטו ובמחנה הריכוז היו אלה הגויים ששמרו על היהודים והתעללו בהם. וכאן – יהודים? ברבות הימים, כשהתחלתי להתעניין וללמוד על הנושא, מצאתי כי המצב במחנות העולים שימש גם לתעמולה עויינת בעולם כנגד העלייה לישראל ונאמר כי "המחנות בישראל משקפים את אחד הכשלונות האירוניים ביותר בעולם. יהודים מחזיקים יהודים אחרים במחנות. נראה שלא למדו דבר מהטרגדיה שעברה עליהם". צדקת, אבא.
היינו ב"מחנה ישראל" מספר ימים, ואז עברנו או הועברנו למעברת "מחנה שמעון" שבאבו כביר בתל אביב. מעט מאד זכרונות יש לי מאותם 24 חודשים ששהינו במקום, אך אני זוכרת את הריסוס ב-די.די.טי, את הצריף ובו החדר שבו לנו אמי ואני – חדר שחולק באמצעות שמיכות ל-4 חלקים, ובכל חלק התגוררה אשה וילדיה. המטבח חיבר בין שני חדרי "נשים" והשרותים היו מרוחקים. הגברים ישנו באוהל נפרד – אוהלי גברים. אחרי שנתיים עזבנו ועברו לדירה משלנו. שני חדרים קטנים, מטבח ושרותים, סה"כ 45 מ"ר, בשכון מפדה אזרחי בחולון.
סיפור משפחתי דומה לסיפורם של אלפי עולים שהגיעו בשנות העלייה הגדולה לישראל, ואשר רובם נקלטו במחנות העולים ברחבי הארץ שהוקמו במהירות, ללא תשתית מתאימה. ברחבי הארץ. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית דאגה לאחזקתם של יושבי המחנות והתנאים הפיסיים היו קשים – צפיפות רבה, מחסור במתקנים סניטריים, ומזון דל. על תושבי המחנות נאסר לחפש עבודה מחוץ למחנה והם ישבו מדוכאים ומתוסכלים באפס מעשה, תלויים בפקידים וברצונם הטוב. כמאה אלף נפשות נמצאו במחנות העולים, תלויים בסוכנות היהודית, ובדרכם לישראל היו עוד כמאתיים אלף נפשות.
המצב הקשה במחנות העולים גרם לצורך למצוא פתרון אחר, שכן המצב הקיים היה בבחינת "פצצת זמן". הפתרון שנמצא, וממציאו הוא לוי אשכול – אז גזבר הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה – היה המעברה, שם שמעיד על זמניותו של הפתרון.
| בשנים 1948-1949 גדלה אוכלוסיית ישראל ב-28.3%, בשנת 1950 עמד הגידול על 16.7% וב-1951 עמד הגידול על 15.2%. |
הקמת המעברות הראשונות
תוך זמן קצר יחסית הוחל ביישום הפתרון, ובחודש מאי 1950 הוקמה המעברה הראשונה בהרי ירושלים. במהרה החלו לצוץ ברחבי הארץ, ממטולה ועד אילת, מחנות – מעברות שהוקמו על ידי הסוכנות היהודית, ובהם קיבלו העולים דיור זמני באוהלים, בדונים, פחונים ובשלבים מאוחרים יותר גם צריפים. בשנים הראשונות לא חוברו מבני המגורים לרשת המים והחשמל והמים למעברה סופקו בכמה ברזים שאיכותם, לעיתים, הייתה ירודה מאד ולא ניתן היה לשתות את המים אלא לאחר הרתחה.
יחידות המגורים הוארו באמצעות עששיות נפט או "לוקס" והאוכל בושל על פתליות נפט או פרימוסים. בשנת 1954 ל-129,000 תושבי מעברות, לא הייתה תאורה ברחובות. לכ-102,000 עולים לא היה כלל קו חשמלי במעברה. 22,000 דיירים היו מרוחקים מרחק של קילומטר, מהקו החשמלי הקרוב יותר. רק 42,000 תושבי מעברה נהנו מחשמל בתוך יחידות הדיור.
ארבעה סוגי מעברות הוקמו: מעברות עירוניות שנמצאו בקרבת עיר ותושביהם יכולים היו למצוא עבודה באותה עיר; מעברות שהוקמו סביב מושבות וכפרים ויושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי; מעברות עצמאיות אשר עתידות היו להיות מרכזי ישוב עצמאיים.
לצד "מבני" המגורים הוקמו גם מבנים לשירותים משותפים, החל ממבנים לשירותים סניטארים – בתי שמוש ציבורים ומקלחות במשורה. ובנוסף מבני ציבור כגון: גני ילדים, בתי ספר, מרפאה, צרכניה, בית כנסת, לשכת עבודה ועוד. משרד העבודה היה שותף להקמת המעברות ועליו היה לסייע לעולים במציאת עבודה על מנת שיוכלו לפרנס את משפחותיהם.
בשנת 1950 עלו לארץ כ-14,000 עולים מידי חודש, ובסך הכל כ-170,000 עולים. בסוף שנת 1950 היו 62 מעברות ובהן גרו 93,000 תושבים; בינהם בלטו עולים משתי העליות הגדולות ביותר: רומניה ועירק.
בראשית שנת 1951 נקבע כי כל משפחת עולים, שבראשה עומד אדם עד גיל 45, ושאינו יכולה להסתדר בכוחות עצמה, תעבור ממחנה העולים למעברה. משפחות אלה קיבלו זכיונות לחנויות ולבתי מלאכה במעברות, באופן שתובטח פרנסת המשפחה.
סתם שאלה של אשכנזיה סמולנית: האם היו ניצולי שואה בעלי משפחות בני 45 ומעלה שלא יכלו לפרנס את משפחותיהם וזכו לזכיון לחנות או שהייתה זו רק "פריבילגיה" של מזרחיים שביניהם היו מבוגרים רבים וילדים רבים עוד יותר?
| דו"ח הוועדה הבין משרדית מציין כי בשנת 1952 עמדה רק מקלחת אחת ל-336 אנשים במעברת קורדני ב'; בכרכור שימש בית שמוש אחד 53 אנשים; במעברת זכרון יעקב היה ברז מים אחד לכל 23 משפחות; בתלפיות היה ברז מים אחד לכל 25 משפחות. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 24 מטר ממקור המים; כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 49 מטר ממקור המים; כ-37,000 עולים נמצאו במרחק של עד 74 מטר ממקור המים וכ-10,000 עולים נמצאו במרחק שעלה על 75 מטר ממקור המים. |
בשנת 1951 גבר קצב העלייה ובמהלך השנה הגיעו עוד כ-174,000 עולים, שרובם נוספו לדרי המעברות, וכך בסוף שנת 1951 הגיע מספרי העולים שהתגוררו בדיור ארעי לכרבע מיליוןם אנשים ובהם כ-220,00 במעברות. האחרים נקלטו בארץ ביוזמתם או בעזרת קרובים, ידידים או יוצאי ארצותיהם, או שבשל העובדה שהיו בין העולים הראשונים, כמו אלה מבולגריה ותורכיה, הרי שהתיישבו ברכוש הנטוש ברחבי הארץ.
בתחילת 1952 היו 129 מעברות, ובין השיקולים העיקריים למיקומן היו האפשרויות לתעסוקה, מקורות מים, תעבורה, בטחון, מוצאם של העולים, לחץ מפלגתי או תנועתי, גורמים דתיים וגם שיקולים כ"פיזור אוכלוסין" ו-"הפרחת השממה". גורמים אלה לא תמיד התאימו לצרכים של העולים, ובשל כך נוצרו בעיות רבות.
מפקד אוכלוסין בין תושבי המעברות, מחנות העבודה, ובתי העולים שערך האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ב-1 בינואר 1953 מעלה את הנתונים הבאים:
| ארץ מוצא | מספר משפחות | מספר נפשות | נפשות באחוזים |
| עירק | 18,071 | 79,175 | 37.5 |
| ארצות אירופה (פולין, רומניה ואחרות) | 19,375 | 47,065 | 22.3 |
| צפון אפריקה (אלג'יר, טריפולי, לוב מרוקו, מצרים, תוניס, | 9,885 | 37,086 | 17.6 |
| פרס | 3,887 | 16,455 | 7.8 |
| תימן, עדן | 3,323 | 12,214 | 5.8 |
| ארצות אסיה אחרות | 2,172 | 7,421 | 3.5 |
| אחרים | 3,508 | 11,673 | 5.5 |
| סה"כ | 60,221 | 211,089 | 100.0 |
מתוך הטבלה עולה כי בסוף 1952 כ-שני שליש מהעולים היו מארצות האיסלם.
מדיניות הקמת המעברות גרמה לעיוותים רבים. כך למשל העיר תל אביב קיבלה תחת חסותה רק שתי מעברות ובהן 3,700 נפשות, וזאת למרות שבשנת 1948 מנתה אוכלוסיתה כרבע מיליון תושבים; רמת גן לא קיבלה ולו מעברה אחת ואילו רשויות קטנות, כמו נהריה, עפולה, יקנעם ואחרות קיבלו לתחומן מעברות שהגדילו את אוכלוסייתן ב-200 עד 300 אחוזים!
| שלג בשפלה ושטפונות לראשונה אחרי 80 שנים, בחורף של שנת 1950 כוסה מישור החוף בשלג. תנאי מזג האוויר הקשים הכבידו במיוחד על תושבי מחנות העולים והמעברות, ובשני החורפים שאחר כך, תשי"א ותשי"ב פקדו שטפונות קשים את אנשי המעברות. אהלים, בדונים והרכוש הדל של העולים ניזוק, והישוב כולו נקרא להתגייס לעזרת הנפגעים. |
שירותים לדיירי המעברות
על פי החלטת משרד הפנים היה על הרשות המקומית לתת את השירותים המוניציפליים למעברות, אך התקצוב הממשלתי לכך היה רק מחצית מהעלות ואת היתרה הייתה הרשות המקומית אמורה להשלים באמצעות גביית מיסים. העולים במעברה לא שלמו מיסים, שכן מצבם הכלכלי לא איפשר זאת, וכתוצאה מכך העומס נפל על כתפי התושבים ברשות המקומית. מבנה זה גרם לכך שבמקרים רבים השרותים שניתנו למעברות היו מעטים, אם בכלל, ולתושבי המעברות נגרם סבל רב.
אחד הנושאים הכואבים ביותר היה נושא החינוך של ילדי העולים, ומספר גורמים חברו יחדיו:
המפלגות והכוחות הפוליטיים ניסו, כל אחת, למשוך יותר ויותר ילדים לזרם אותו ייצגו (באותם ימים היו ארבע זרמים רשמיים בחינוך) – העולים, שלא תמיד היו בקיאים ברזי הזרמים השונים היו נתונים להשפעת המפלגות ופעמים רבות הילדים הגיעו לזרם שהיה מנוגד לזה של הוריהם. פעמים רבות הכריע הפחד מקיפוח בלשכת העבודה, או בשל מניעים כלכליים ותעמולה מפלגתית.
תוך שלוש שנים הוכפל מספר תלמידים בגילאי "חינוך חובה" של אז, דהיינו מגיל 5 ועד גיל 12 – בשנת הלימודים תש"ט היה מספרם כ-91 אלף ובשנת תשי"א הגיע מספרם לכ-185 אלף. גידול זה גרם למחסור קשה בכוחות הוראה, במבנים ובציוד, והפתרון החלקי שנמצא אז היה "משמרת שנייה".
משפחות מרובות ילדים, בעיקר מארצות האיסלם, ניצבו בפני בעיות חומריות ונמנעו משלוח את ילדיהם למסגרות החינוך, ובנוסף, על פי המסורת הנהוגה בארצות מוצאם – בנות אינן לומדות אלא מסייעות לאמותיהם בגידול האחים ובמשק הבית.
התוצאה הייתה שבשנים הראשונות סבלו בתי הספר ממחסור במבנים נאותים, ציוד, ספרי לימוד, ומורים מוסמכים ולא מוסמכים אשר הופנו גם ללמד את העולים המבוגרים את השפה החדשה.
בעיה נוספת שעמה היו צריכים להתמודד תושבי המעברות הייתה שירותי העזרה הרפואית והאישפוז וכן שירותי הרפואה המונעת, ואלה סופקו על ידי משרד הבריאות וקופת חולים כללית. מכיוון שהרעיון שבסיס המעברה היה להביא את העולים לעצמאות כלכלית, הרי שהוחלט כי עבור השירות הרפואי יאלץ כל תושב, החל מהשנה השנייה לחייו בארץ, לשלם ולו סכום מינימלי.
בכל מעברה הוקמה מרפאה של קופת חולים, וחלק מהמעברות גר הצוות הרפואי במעברה עצמה, או בישובים סמוכים, ואלה טיפלו באוכלוסיה שסבלה, בשל תנאי ההיגיינה הירודים, ממחלות חוזרות ונשנות. מגפת שיתוק הילדים שהתפשטה במעברות החל משנת 1950 טופלה על במרפאות מקצועיות איזוריות או בבתי חולים.
תחבורה סדירה לא תמיד הייתה זמינה. בשנת 1954 ב—30 מעברות, שבהן 42,000 תושבים, לא היתה תחבורה ציבורית כלל; ב-18 מעברות, שבהן חיו כ-33,000 עולים לא היו כלל כבישי גישה. במעברות שבהן היה שירות אוטובוסים התדירות עמדה על פעם אחת ב-3 שעות.. במעברות בהן לא היה שרות אוטובוסים, נמצאו כ-22,000 עולים, במרחק של כק"מ אחד מתחנת האוטובוס; ב-4 מעברות שבהן התגוררו כ-3,500 עולים, היתה תחנה הקרובה ביותר במרחק של 3 ק"מ ויותר.
ב-78 מעברות, מתוך 121, לא היה כלל משרד דואר, וברוב המקרים המרחק למשרד הדואר הקרוב היה ק"מ אחד לפחות. ב-57 מעברות, שבהן חיו כ-83,000 תושבים, לא היה כלל טלפון; ב-5 מעברות אחרות, הופעל הטלפון רק במשך היום. ב-34 מעברות נמצא הטלפון הקרוב ביותר, במרחק של ק"מ אחד לפחות; ב-12 מעברות נמצא הטלפון הקרוב, במרחק של למעלה מ-3 ק"מ.
לחם ועבודה
'עבודות יזומות', 'עבודות דחק' ו-'עבודות סעד' היו לצמדי מילים נפוצים בניסיון לפתור את בעיית האבטלה והמחסור בתעסוקה. הקרן הקיימת יזמה עבודות בייעור וסיקול, הממשלה יזמה עבודות בסלילת כבישים, בניין, מפעלי מים, קטיף, בציר ונטיעות. השכר לעובדים היה נמוך, לא כל העולים יכולים היו לעבוד בעבודות פיזיות, והתמרמרות הייתה רבה.
לשכות העבודה שנפתחו ברוב המעברות, והיוו מקום מרכזי בהן, אמורות היו למצוא סידור עבודה ליושבי המעברות, לשלם את שכר העובדים, לדאוג לתשלום מפרעות ולנהל את מערכת הגבייה של מיסי החבר לארגונים השונים. בנוסף עסקו הלשכות בהכשרה מקצועית, הדרכה לעולים, ותכנון כח אדם.
במקרים רבים לא יכלה הלשכה לספק את צרכיו / בקשותיו / דרישותיו של התושב, והאבטלה הייתה הצל הקבוע שליווה את חיי היום-יום. בשל העובדה שלא תמיד נמצאה עבודה לכולם, השכר הנמוך שקיבל העובד לא איפשר קיום בכבוד של המשפחה, ואירועים של הלנת שכר, הרי שמחזה נפוץ היה האלימות בלשכה. אנשים דחפו, דחקו, צעקו, הפגינו והסיסמאות היו 'לחם ועבודה'.
נסיון לשמירה על חלוקה צודקת של ימי עבודה הביא להקמת של 'ועדות תור' בלשכת העבודה, שבה היו חברים נציגי ארגוני הפועלים והמפלגות. בפני ועדות אלה יכולים היו העובדים להלין על קיפוחם, ואילו המפלגות יכולות היו לנצל את חולשתו והזדקקותו של העולה, למאבקים פוליטיים. אז נוסדה ההתמחות של 'קניית קולות' של העולים ביום הבחירות, תמורת 'פתק' ללשכת העבודה או טובות הנאה אחרות.
מחסלים ???
ברור היה כי המעברות הן ענין זמני, ויש לבנות מגורים קבועים לעולים, וכך רחבי הארץ החלו להבנות שיכונים – בדרך כלל בני שתי קומות, שתיים או שלוש כניסות, ובסך הכל בכל בניין 4-6 דירות בשטח של כ-40-50 מ"ר כל אחת.
החל ב-1952 צמצום של מספר המעברות,חלקן באופן ספונטני ובלתי מאורגן, בשל עזיבת תושביהן למקומות אחרים, ואחרות פורקו באופן מכוון על ידי המדינה במטרה להפוך את המעברה לצורת התיישבות אחרת. בשלוש השנים הבאות עקרו רבים מהמעברות למגורי קבע. מספר הדיירים ירד מכ-157 אלף אנשים ל-88 אלף בלבד, ובסוף שנת 1963 נותרו במעברות כ-15,000 נפש. היו מעברות שנעלמו ולא נותר דבר במקומן, היו מעברות שהיו לעיירות פיתוח, אחרות הפכו לשכונות בפרברי ערים או למשובים חקלאיים.
מתברר כי ככל שמשך המגורים במעברה היה ארוך יותר כך קשה יותר היה תהליך העקירה וסגירת המעברה – הארעיות הפכה לקביעות. אנשים נקשרו למקומות העבודה במקומות מגוריהם וחששו לעבור לדיור רחוק יותר, אחרים יצרו קשרים כלכליים וחברתיים, היו שביקשו פיצוי כספי גבוה ועיקר הנשארים במעברה החלשים מבחינה כלכלית, שסרבו לעזוב את המעברות ובחרו להשאר תחת חסותה של הסוכנות היהודית ובמימונה. בתגובה לכך הפעילה הסוכנות סנקציות, הפסיקה את חלוקת המזון וסגרה את המטבחים.