מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
שם המרואיין – מרצ'ל קורצמן
תאריך לידה – 8.5.1935
שנת עלייה – 1950
ארץ מקור – פולין
מצב משפחתי – נשוי +3 ילדים, 9 נכדים, 4 נינים
מקצוע – טכנאי ייצור חברת חשמל, כיום גמלאי
שנות השכלה – 14
כתובת נוכחית – רחוב הגפן 10 ראשון לציון
טלפון – 03-9692758
הסיבות לעליית המשפחה ארצה היו ציונות וגם ברירת מחדל בגלל המצב. לא יכולנו לעלות קודם לכן בגלל שאז היינו צריכים לגנוב את הגבול. עד תחילת המלחמה ב-1939 חיינו במצב טוב, מצב כלכלי טוב מאוד. לי ולאחותי היתה מטפלת שעזרה בגידול שלנו. לפני המלחמה אבא וסבא עבדו בסוכנות ברזל מוצלחת מאוד. היו סוכנים של בתי יציקה של מכרות ברזל ומוצרי מתכת.
בזמן המלחמה עד שנת 1946 ההורים עברו דרך אוזבקיסטן (סמרקנט), ובין השאר סבלו גם מרעב.
להורים היה קשה במעברה. לאבא יותר מאשר לאמא. היה לו קשה ביותר. אבא היה בן 57. מבחינתו המלחמה לא הסתיימה עד 1977. אבא עבד בעבודה קבועה בתחנת קמח אצל מכר, הוא היה פקיד משלוחים וקבלה, רכש ומכירות ואילו אמא היתה בבית.
אני הייתי בן שנה וחצי כשהגענו למעברה בפרדסיה (שבות עם) למחנה ג'. גרנו בכמה סוגי מגורים: אוהל סיירים (אוהל "הודי") ללא ריצוף, צריף מעץ ויותר מאוחר בדון, שהיה האנגר צבאי ארוך עשוי ממתכת, שחולק ליחידות דיור, לכל יחידה היו דלת וחלון. היינו במעברת פרדסיה משנת 1950-1956 ואח"כ עברנו לשכונת "דורה" בנתניה. שם כבר היו מטבח, חצר ומקלחת. היו לנו מספר השכנים במעברה: עולה ממרוקו עם ילד חולה פוליו (שהיא עצמה קיבלה מכות), שכן חולה אסטמה ואחר מוכר גרעינים שהיה גם שיכור. ההורים העבירו את זמנם בבית הכנסת, אמא היתה בקשרים עם שכנה ממשפחת קאופמן והן היו מדברות ביניהן אידיש. היו למשפחת קאופמן, שהגיעה מרומניה, ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן. כמו כן קראו עיתונים בפולנית, אידיש ו"הארץ".
כל התשתיות במעברה היו מבנים ציבורים – מקלחות היו בבנין בריטי ארוך, חצוי לשניים, בצד אחד שורת מקלחות, ומולם שורת "חורים" באדמה שהיוו שירותים. בין השירותים והמקלחות היו כיורים בהם הנשים הדיחו כלי אוכל. גם את הכביסה הן היו עושות באותם כיורים. פעם ביום פיזרו שם אבקת די. די. טי וזה היה הסימן שהמקום נוקה!
למעברה היה מגיע אוטובוס, וליד אחת התחנות היה שוק . הוא ספר את תלושי האוכל וקנה לאמא שמלה. נפט וחלב חולקו לאוהלים באמצעות הובלה על גבי חמור, קרח חולק באמצעות עגלה ומאוחר יותר במשאית. אינני זוכר מוסדות בריאות במעברה שלנו. במסגרת המעברה היה אולפן לעברית.
אני ביליתי זמן רב עם אחותי וגם עם חברה שלה שהיא הכירה באנייה. למדנו יחד עברית באולפן. כשהייתי בן 15 עבדתי במוסך (שטיגלץ – אותו אבא הכיר עוד מחו"ל). היו איתנו במעברה מי שהיה מאוחר יותר ח"כ פרג'י – הגיע מטריפולי, הלכתי אליו בחופשות ללמוד אתו גמרא. וכן אדם בשם בלולו שהיה חבר בוועד הדתי.
היינו ארבע נפשות ההורים ושני ילדים. אחותי עברה לת"א ואני עברתי בשנת 1951 לישיבה בפתח תקווה ואז הם נשארו לבד במעברה. בשנת 1955 עברתי לבד ללמוד בכולל בתל אביב.
בהתחלה ליווה אותנו רגש של השפלה ובושה, היום ההרגשה היא גאווה, היו אנשים שסבלו, אבל עבר לחיים רגילים.
נקודות חשובות לציון:
המדינה התארגנה בצורה יפה מאוד לקליטה של כל כך הרבה עולים שהגיעו ארצה.
הסבל היה הכרחי וגם שווה כדי להקים את המדינה.
אי אפשר היה אחרת – כל הכבוד שמצאו את הפתרון הזה.
הערה: יש ראיון רדיו שלא שודר לקול ישראל
הדפסה ועריכה: ניצה חזקיהו