סיפור המעברה של חדווה (מסעודה) בן שמעון

כתיבה ותיעוד: נאוה חזות

נולדתי לפני 85 שנים בעיר מרקש שבמרוקו, בת שלישית לחנינה ומשה ביטון. סימי – אחותי הבכורה, עליס – השנייה ואני – מסעודה הקטנה. אבא היה קצב והיה לו איטליז בשוק. 

המצב הכלכלי היה טוב, היו לנו עוד שתי חנויות ובית נוסף שהושכר. באותן שנים הנאצים כבשו את צפון אפריקה, נכנסו לעיר והחלו לערוך רישום של משפחות היהודים והרכוש שלהם. הערבים החלו להתנכל ליהודים, כל הבתים היהודים סומנו והיו פרעות והריגת יהודים. הוריי נפטרו כשהייתי בת שנתיים ואנחנו אומצנו על ידי סבא, סבתא והדודים. הזיכרון שנחרת בי הוא כשנשלחתי עם סיר כבד לפראנה שבמלאח. זה היה תנור מקומי שבו אפו לחמים כל השבוע ובשבת כל משפחה סימנה את סיר החמין שלה ושלחה אותו לתנור. בדרך לשם ראיתי עגלה מובילה משהו, ואז מישהו אמר לי: "הנה, זאת אמא שלך מתה בעגלה!". 

בעיר החלה התארגנות לעלייה לארץ דרך הסוכנות היהודית. המשפחה המאמצת החליטה לשלוח אותי לישראל עם ילדים נוספים מהעיר. הייתי בסך הכל ילדה בת אחת עשרה. אחותי הגדולה לקחה אותי למקום המפגש והזהירה אותי:" אל תגידי את גילך האמיתי, תגידי שאת גדולה יותר!" הגיעה משאית גדולה וכל הילדים והנערים של המלאח הועלו אליה בדרך לקזבלנקה. בת דודתי הצטרפה אליי. מקזבלנקה הועברנו למרסיי לקונדרס – לשם הגיעו הרבה ילדים ממקומות שונים. במקום עברנו בדיקות, נתנו לנו אוכל, וכולנו ישנו באולם גדול.

השהייה במרסיי נמשכה כחצי שנה. יום אחד אספו קבוצה של ילדים ונערים ואני ביניהם. הפלגנו באוניה "נגבה" לארץ ישראל. קבוצת הילדים הצעירים הצטופפה במחסן גדול

בבטן האוניה, הנערים הבוגרים הופרדו והיו על הסיפון. ההפלגה הייתה קשה ולאחר כמה ימים הגענו לנמל חיפה. כל הקבוצה נקלטה באולם גדול, ואני נשלחתי לקיבוץ חצרים. בקיבוץ נתנו לי שם חדש – חדווה. המסורת המרוקאית , המאכלים,המנהגים, השמות המרוקאיים – נמחקו. מעכשיו את ישראלית, מהיום – מסעודה תהיה ילדה צברית, תדבר עברית,קיבוצניקית. תעבוד בחקלאות, בבית הילדים, בחדר האוכל. כשראיתי את השחיטה הלא כשרה הייתי בהלם. אצלינו במרוקו העופות והפרות נשחטו אצל השוחט. אין דבר כזה אכילת בשר לא כשר. לא נגעתי בבשר. הסתפקתי בביצים ,עגבניה וזיתים. לאחר מספר חודשים הועברתי לקיבוץ קריית ענבים. גם שם הייתי זמן קצר, עברתי לכפר רופין בעמק בית שאן ומשם לכפר הנוער רמת הדסה שבטבעון.

בשנת 1951 משה בן שמעון הגיע ממרקש והתגורר במעברת תלפיות שבירושלים. שנה לאחר מכן התגייס לנח"ל והיה בקיבוץ חצרים. לא הכרתי אותו כי היה מבוגר ממני בשש שנים. לאחר מכן התגייס לגדוד 54 ב"גבעתי".במהלך השירות שלו בנח"ל היכרנו היכרות שטחית ואפילו עזרתי לו להינצל ממשפט צבאי על איבוד שמיכה, כששלח חבר לחצרים וביקש שאביא לו שמיכה אחרת במקומה. את החופשות מהצבא היה עושה בתחנות אוטובוס וברחובות הארץ. 

כשהשתחרר מהצבא חלק מחבריו הופנו למעברת טבעון והוא ביקש להצטרף אליהם לראות את המקום. באחד הימים עמדתי עם חברה ליד מרפאה שבמעברת טבעון ולפתע עוברת משאית עם חברה צעירים וממנה אני שומעת קריאה:" חדווה, חדווה!" זה היה משה שבא עם חבריו וזיהה אותי מרחוק. הוא ירד מהמשאית, התחלנו לדבר והביקור הקצר הפך למעבר קבע למעברת טבעון. כך היינו נפגשים. אני מגיעה מרמת הדסה אליו לצריף והוא בא לבקר אותי.

במעברה היה מועדון צעירים שם נהגנו לשבת ולדבר שעות ארוכות. ערב אחד נשארתי לישון בצריף שלו ושל חבריו והחלטנו להתחתן. בבקרים משה יצא לעבוד בגבעת זייד

בחפירות ארכיאולוגיות, סלילת כביש או עבודת דחק אחרת ובערב נפגשים. באוקטובר 1954 התחתנו. הגענו למשרד המועצה ונישאנו. משה ללא חליפה ואני ללא שמלת כלה. יד ביד מבקשים להתחתן. באותו ערב "פלשנו" לצריף ריק לחגוג את ירח הדבש שלנו שהסתיים במעצר בגלמי. לאחר מספר שעות קיבלנו את האישור לקבלת הצריף. כל כך שמחנו בצריף העלוב בו התגוררו איתנו עכברים, פשפשים וחרקים אחרים. לאחר מספר ימים רצינו תמונת "חתן כלה" למזכרת. לוויתי מחברה שמלת כלה לבנה וארוכה, הינומה מבד שקוף ועדין ומשה השיג חליפה ועניבה מבת דוד שלי. התלבשנו בבגדים החגיגיים ובהתרגשות רבה קראנו ל"צלם הקטן". הוא כונה כך כי היה בחור נמוך קומה ונהג לעלות על כיסא כדי להנציח בתמונה את האנשים שרצו להצטלם. 

בבוקר שבת אחד משה ואני רצינו ללכת לבית הכנסת. לתדהמתי מצאתי את בגדי השבת היחידים שלי מלאים בחורים אותם כירסמו העכברים. כל כך הייתי מתוסכלת ובכיתי על מעט הבגדים שהיו לי. למחרת הלכתי לקנות משהו ללבוש ברחוב העלייה אצל בחורה שמכרה בגדים בביתה. מדי חודש נהגתי ללכת למקווה שבמעברה , הבלנית, פרחה רביבו, היתה דואגת לנו לטבילה עם ברכה כמובן במים הקפואים בקיץ ובחורף. במכולת של בן שמחון שלמה. קנינו בתלושים ובהקצבה. בכל בוקר הלכתי למכולת לקנות לחם ובדרך חזרה לצריף הייתי אוכלת חצי ממנו בתיאבון רב. מהלחם היבש שאספנו הכנו בעזרת סיר האידוי של הקוסקוס ארוחה שהיתה ממש מעדן – קוסקוס לחם. אליו הוספנו סלט ירקות קצוץ שנקטפו מגינת הירק ששתלתי ליד הצריף. נהגנו לשבת יחד עם השכנים והאכילה בחברותא הפכה את הארוחה למנה טעימה יותר ומעוררת תיאבון. אהבתי לטפל ולטפח את הגינה וליישם את מה שלמדתי בעבודה החקלאית בתקופת השהייה בקיבוץ.

לפעמים ירדנו ברגל למרכז טבעון לערוך קניות . עם שכנינו הבדווים היינו בקשרים טובים. הם היו מביאים למעברה קטניות,תאנים, אבטיחים וירקות ומוכרים לנו. גידלתי גם תרנגול ותרנגולת שהטילה ביצים,

דגרה עליהם בתוך ארגז בצריף ומהאפרוחים שבקעו הגדלנו את להקת התרנגולים והשתמשנו בביצים ובבשר שלהם למאכל. מוכר הקרח היה מביא בלוקים אותם עטפנו בסמרטוטים ושמנו בארון הקרח לשמור על האוכל שצריך קירור. על הפרימוס בישלנו בעיקר ירקות כי בשר היה בהקצבה. סיר כרפס, זיתים מבושלים. הריחות משכו את השכנות שהיו נכנסות לבדוק מה מתבשל אצלי בכל בוקר. יום אחד בא לבקר אותי הדוד מירושלים וכשראה את השכנות הסקרניות נכנסות לבדוק ולרחרח אמר לי לגרש אותן ולא לתת להן להיכנס לצריף. אז נתן לי במתנה 5 לירות ואמר:"בכסף הזה תסדרי לך קופת חולים!" הוא היה מהוותיקים בארץ – דור שביעי בירושלים והבין את החשיבות של ביטוח הבריאות במיוחד בתנאי המעברה הקשים.

זמן קצר אחרי החתונה נכנסתי להיריון, ולאחר תשעה חודשים בשבת בבוקר תקפו אותי צירי לידה. אחד החברים הסיע אותי לבית חולים רמב"ם ובלילה ילדתי לשמחתי ולשמחת משה בן זכר – שמעון. את ברית המילה עשה לו רופא שהגיע למעברה. גם את טקס פדיון הבן ערכנו בצריף. בשנת 1957 קיבל משה עבודה קבועה במפעל וולקן ובאותה שנה נולד בנינו השני – שלום. ערכנו מסיבת ברית שמחה, שחטנו כמה תרנגולות והכנו ארוחה טעימה, הבאנו זמר שהרקיד ושימח את האנשים עד אור הבוקר. לא קל היה לגדל תינוקות במעברה. הנשים שלא הצליחו להניק קנו אבקת חלב. לטיפת חלב הלכנו ברגל עם התינוקות עד למרכז טבעון, בקושי קנינו כמה חיתולי בד ואפילו קרענו סדינים כדי שיהיו לנו מספיק מהם .את החיתולים צריך להרתיח ולכבס בגיגית הפח בחוץ, לתלות על החבל המתוח בין שני עצים ולחכות שייתייבשו. עבודות הבית הקשות והמעייפות, הכנת האוכל, שטיפת הכלים מחוץ לצריף בברז, השירותים הממוקמים מחוץ לצריף, התנאים הסניטריים שגרמו למחלות – כל אלה הקשו את החיים. אבל למרות הקושי ידענו להתמודד, היתה עזרה ואחדות עם השכנים, בילינו איתם בשיחות, במפגשים ותמיד השתדלנו לשמור על אמונה ואופטימיות. 

בשנת 1958 פינו אותנו מהמעברה ועברנו לדירה קטנה של עמידר ברחוב הברושים שבקריית טבעון.