מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
אבי אוחנה – מעברת טבעון
תיעוד וכתיבה – נאוה חזות
נולדתי בסאפי שבמרוקו בשנת 1946 לסימי ואליהו אוחנה.
לאבי היתה מספרה ואמי שבאה ממשפחה מאוד מבוססת, היתה עקרת בית כמו שנהגו כל הנשים בעיר. בבית גרו מרים – אחותי הבכורה, אני,שנולדתי אחריה, ואחיי יונה ואשר.
בשנת 1949, בהיותי בן שלוש, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. אמא ארזה כמה כלי נחושת שהיו יקרים לליבה, נפרדנו מהמקום בדרכנו לקונדרס שבמרסיי. לאחר שהייה
המשפחה הועברה לכפר העבודה שלימים הפך למושב גורן שבגליל. אבא ידע לאחוז מספריים ותער, לא היה לו מושג בחקלאות ולא הוכשר לעבד אדמה. היישוב היה ליד הגבול כך שאבא היה משיג אוכל מלבנון. הוא הביא לנו ביצים, זיתים ושמן. ההתיישבות ליד הגבול היוותה סכנה וביום שבו נרצח אחד השומרים מהמושב על ידי מסתנן ערבי ההורים החליטו לעזוב את גורן.
בשנת 1953 כל המשפחה – אבא, אימא בהיריון וארבעה ילדים – עברה לגור בצריף במעברת טבעון שהייתה ממוקמת בתוך חורשת עצי אלונים. בצריף היו מיטות ברזל אבל
אבא החזיר אותן וכולנו ישנו יחד על מזרנים שהונחו על רצפת הבטון. השירותים שלנו היו מחוץ לצריף ואחת לכמה זמן היה מגיע אוטו ששאב את בורות הביוב.
על הפרימוס אמא חיממה מים למקלחות וכמובן בישלה לנו ארוחה חמה. כשהחשיך הדלקנו את ה"לוקס" – עששית שמלאנו בנפט וזו האירה עד השעות המאוחרות של הלילה.
מועלם שמעון היה מומחה בהכנת פתיליות מפח. היה שם בהן חומר מיוחד עם מים והבעירה האריכה כל שעות הלילה. את אבא שלי כינו "אליהו החפאף" כי היה הספר של המעברה. המספרה הקטנה שלו היתה סמוכה למועדון. למרפאה שבה היה רופא בשם ד"ר מרוס ולמכולת. כל אנשי המעברה והשכנים הבדווים היו באים להסתפר אצל אבא. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו.
במעברה גרו איתנו משפחות אשכנזיות בחלקן – ניצולות שואה. שמחון החנווני מהמכולת למד לדבר יידיש כדי לתקשר איתן. למר גולדנברג היתה חנות ירקות שהביא מהסביבה, למר בריל – חנות ממתקים, להרשקו היתה עגלה רתומה לסוסים איתה היה מעביר דברים ממקום למקום. באורווה היתה רצפת פסיפס לשם היינו נכנסים ועוקרים כמה אבנים קטנות כדי לשחק ב"חמש אבנים". מאיר, דוד שלי, היה שותף בגידול חיטה בשדות של משפחת וואווי שהיו בגבעות מחוץ למעברה. כך השיגו את פרנסתם.
הייתי שנה בגן הילדים במעברה, ואחר כך עליתי לכיתה א' בבית-הספר שבתוך המעברה. המורה אהובה היתה המחנכת ומנחם גולן היה המנהל. מבנה ביה"ס היה שורת כיתות ממוקמות בצריפים בצורת ח, ובאמצע – המגרש. בצהריים התאספו כל התלמידים לאכול את ארוחת הצהריים שבישלו בעבורנו. אחר הצהריים היינו משחקים בחורשה, מחכים לאוטובוס ה"שוסון" שעבר ליד המעברה כמה פעמים ביום, ניתלים על הסולם שהיה קבוע מאחור ונוסעים. אהבנו להיכנס דרך החלונות לצריפים הריקים ולשחק שם. לבית הספר הייתי הולך יחף, והבגדים המעטים שהיו ניתפרו על ידי אימא והועברו מאח גדול לאח קטן. בחורפים הקרים לא היו אמצעי חימום. נהגנו להתכסות כולנו בשמיכות ולהתחמם. בתקופה זו נולדו במעברה גילה, יהודית, עמליה ויוחאי – אחיי. מסיבת הברית הפשוטה והשמחה הסתכמה בכוס תה ועוגה בבית. היתה אחדות וחברות. את השמחות חגגנו יחד. על הפטיפון מניחים תקליטים ממרוקו – הזמרים סמי להלאלי וג'ו עמר ששיריהם והמוזיקה שלהם הקפיצו, הרקידו ושימחו אותנו.
זכור לי מקרה שבו ילד בן 4, דויד תורגמן, הלך לאיבוד במעברה. הלילה ירד ותושבי המעברה חיפשו את דויד הקטן בחורשת האלונים. מכל עבר נשמעו צעקות, כולם קראו בשמו אך הילד נעלם. לאחר כמה שעות של המולה וחשש לשלומו הגיעו בני משפחת דאוד, הבדווים שגרו סמוך למעברה בפחונים וצריפים והחזירו למשפחה המודאגת את דויד שתעה בדרך והגיע אל ביתם.
אהבת ילדות וחברות נרקמה ביני ובין רינה שמחון. בקיץ נהגנו להיכנס לצינור הגדול שהעביר מים מתחת לגשר ולהתבודד שם.
כשהייתי בן 9 בערך התחילו לפנות את המעברה, אנשים עזבו וגם המשפחה שלי עברה לבית קטן ברחוב הברושים שבקריית טבעון.