עדותו של מנחם עמית

תקופת המעברות – שנים 1948 – 1963

מנחם עמית נולד בסוריה, בשנת 1930.

 בהיותו בן 5 עלה עם משפחתו ארצה והמשפחה התיישבה במושבה ראשון לציון.

תחילה למד ב"חדר" ובהמשך בבית הספר העממי ("חביב") ובשעות אחר הצהרים ב"קלוב".

בגיל 15 החל לעבוד כעוזר לאביו במחנה הצבאי הבריטי בבית נבאללה ובהמשך, כמגהץ במכבסה בתל אביב ואחר כך כשומר בפרדסי באר יעקב.

כנער היה חבר בתנועת הנוער ה"נוער העובד". עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לגולני ונלחם בג'נין, משמר הירדן, בקרבת עזה ועוד.
לאחר השחרור עזב את ראשון לציון. תחילה ניהל מעברה פארדיה , שאליה הגיעו עולים מתימן.

 ובהמשך עבר לטבריה ועסק שנים רבות בחינוך.

ניהול מעברת פארדיה

מחלקת ההתיישבות של הסוכנות – ההנהלה הראשית של הסוכנות היהודית מינתה את טוביה אשכול

למנהל מעברת פארדיה, בדרך לצפת לרגלי מבנה תחנת המשטרה הבריטית שהתנשא על ראש הגיבעה.

ב 10/5/1951 – מר יוסי לבני  – רכז הצפון של קק"ל מינה את מנחם עמית כמנהל מעברת פארדיה.

שרותי רפואה:מדי פעם קיבל טנדר לצורכי אספקה, או הבאת כוח עזר כגון רופא ותרופות.

הרופא הדריך את מנחם כיצד להשתמש בתרופות השונות ושימושיה של כל תרופה.

תעסוקה: יוסי לבנה העביר לו רשימת עובדים, ביניהם גם בני שבעים. הגברים חולקו לקבוצות בנות כעשרה איש כל אחת.  לקראת בא החורף – עונת הנטיעות, קק"ל שלחה מדריכים מצפת לקחת את העובדים ולהדריכם בנטיעת עצים.

כספים: מדי חודשקיבל ציק על סך 30 ל"י לצרכי המעברה. הכסף הופקד לזכותו בבנק בחיפה התושבים התימנים קיבלו כ 20 ל"יכלכלה לכל המעברה. בשלב מאוחר יותר הגיע "שלם" אשר ריכז את עניין התשלומים השוים לתושבי המעברה.

החיים במעברה :

הקימו להם צריף עם "טרסה" קידמית אשר שימש כמשרד וגם למגורים ובחלקו האחר שימש כמרפאה.

בשלב ראשון הוקמו כעשרים אוהלים. עם ברזייה ושירתים מרוחקים יותר.

מים הביאו מהמעיין אל בריכת המים שליד המשטרה ומשם בצינורות למקלחות ולברזיות.

לא היה שום טלפון וכן לא תקשורת .  אף אחד לא התלונן

העולים הראשונים שבאו למעברה, היו תימנים שעברו מעין שמר. כנראה לאחר ההפגנות שם.

סה"כ 40 משפחות – בני ברט, אנשי מפאי.  ובני  מהסר, הפועל המזרחי.

הביאו להם משאית עם אורז וביצים.  היה גם חובש כבן 50 "יקא" שגר גם הוא במעברה.

מאוחר יותר הגיע מדי פעם רופא מהקיבוץ (כנראה מקיבוץ פרוד).

בתוך בניין המשטרה הישןהוחסנו מצרכי המזון והיו שתי נשים שבישלו לאנשי המנהלה ולחולים במרפאה.

בשלב מאוחר יותר הקימו מכולת – שני יהודים פולניים מצרכי מזון הגיעו מצפת.

החורף של שנת 1951 היה חורף קשה, אוהלים "עפו" ברוח והמעברה הוצפה בצורה מסוכנת.

בשבת – נפל אחד האוהלים והמשפחה סירבה להתפנות בגלל השבת.

חיל הים אימץ את המעברה ושלח חיילים לעזרה כללית לתושבים. כגון קומנדקר ושירות רפואי .

מנהלת לשכת הסעד בצפת באה לסייע . היא לקחה איתה לצפת מספר בנות כבנות עשר, כדי להקל עליהן ולשכנן אצל משפחות בצפת. הבנות "נוצלו"כעוזרות בית אצל המשפחות האומנות. בעובדה זו נוכח לראות פעם , בהזדמנות של העברת ספר תורה מצפת למירון, הלך מנחם לראות "מה קורה" עם אותן בנות בצפת.

מר יגאל ידין– כפי הנראה בתפקידו כרמטכ"ל בא לבקר במעברה במטרה לסייע .

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, ביקר במעברה והתרשם מאוד מצורת הלימוד שם . בעשרה ילדים יושבים על הרצפה סביב ספר תורה וקוראים ממנו מכיוונים שונים. יש תמונה מפורסמת כזו במוזיאון ראש העין.

בעקבות הביקור שלחו מורים ומורות, וכן מדריכה לטיפול בנשים בשם רחל פלח.

בת דודה שלה, רחל זוארץ  מקיבוץ גינוסר, התאהבה במנחם.

ניהול מעברת פוריה– מעל לעיר טבריה

במעברת פוריהשהוקמה על הרכס מעל טבריה – שכונתה גם כטבריה עילית – היו כשבעים  משפחות, רובם תימנים. המעברה בנוייהמאוהלים.

לאחר כמה זמן הקימו ליד בית החולים מעברה נוספת, הפעם מפחונים. האנשים סרבו לגור בפחונים משום שהם "עפו" לפעמים עד לכינרת, בגלל הרוחות היו חזקות. בחום הקיץ הם להטו עד שבלתי נסבל היה לגור בהם.

בדצמבר 1951 הוא נקרא על ידי מר אריאלי , מנהל סניף הסוכנות בצפון, לנהל את המעברה. הוא ניהל אותה עד אפריל 1952. למנחם היה כבר ניסיון שצבר ב"פארדיה" וגם כבר עסק בנושאים השונים כולל "ידע" באיסטלציה.

הוא אסף מספר מתנדבים אותם לימד אותם להרכיב צנרת מים וכך דאג לבניית ברזיות ומקלחות למעברה .

כאשר הגיעו מבנים נוספים, ייעדו אותם לבתי שימוש, וחפרו בורות סופגים לשימושיהם.

הידע והנסיון שרכשו אותם מתנדבים, יחד עם מנחם, איפשר להם להעביר מים לצריפים ולבתים.

גם כאן היו מנותקים מטלפון ותקשורת, ואף אחד לא התלונן.

תעסוקה:המנהל בקק"ל היה חיימקהלבקוב. אחיו, שמעון לבקוב -בעל "עין זכוכית", היה האחראי על העבודה במעברה. שלושה תחומי עיסוק היו. ייעור, עבודה בקיבוצים של עמק הירדן ובבניית השיכונים החדשים למפוני המעברות. אלו שהיו צריכים להגיע לקיבוצים, ירדו ברגל למטה, מרחק הליכה של כששה ק"מ, ושם אספו אותם למקומות העבודה השונים. בערב עם סיום העבודה הסיעו אותם בטנדרים חזרה למעברה.

העבודה בבניין הייתה קרובה יותר, בפורייה עילית. שם היו גם המחסנים של קק"ל.

הבתים היו עם גגות רעפים ותיקרה מקרטון ללא טיח וללא איסטלציה של מים זורמים.

מנחם ניצל את קשריו עם ידידו מראשו לציון וממרכז הארץ, נסע לשם והביא שני חברים טייחים, לטיוח הבתים.

הבתים היו קטנים , 36 מ"ר והגדולים 60 מ"ר עבור המשפחות הגדולות.

בסיום הבנייה מינו וועד אשר דאג לעריכת הגרלות לחלוקת הבתים. האנשים נכנסו בשימחה לבתיהם החדשים.

סיפור מעניין:  בשלב מסויים הוחלט להקים מעברה נוספת על שפת הכינרת – ב"טבחה".

משה הרטמן חברו הטוב של מנחם , מפארדיה, נבחר לנהל אותה. המעברה הוקמה קרוב לגבול, אך חוסלה לאחר זמן מועט מאחר והסורים כבשו את מוצב כורזים.