מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
תקופת המעברות
ארץ מוצא – עירק
שנת עלייה – אפריל 1951
גיל בעת העלייה – אמא עלתה בהריון, שלום נולד חודשיים אחרי שעלו למעברה.
אופן העלייה – מטוס
שם מעברה ראשונה – קובייבה, משנת 1951 – 1953 {מעברת רחובות}
שם המעברה השנייה – זרנוגה, משנת 1953-1956 (הזכרונות הם מהמעברה השנייה).
צורת מגורים – במעברה הראשונה אוהל, במעברה השנייה צריף.
תשתיות ציבוריות בזרנוגה – מרפאה, גן ילדים, סרט הוקרן על גבי קיר.
זיכרונות אישיים
הוריי עלו מעירק עם אחותי הבכורה שהיתה בת שנתיים. אמי היתה בהריון מתקדם בעת העלייה לארץ. אבא היה בן 24 ואמא בת 23. אחרי שהות בשער עלייה, הם הגיעו למעברת קובייבה (כיום כפר גבירול). בחמש השנים האחרונות בעירק גרנו בבגדד. קודם לכן גרנו 150 ק"מ צפונית לבגדד. אבא עבד שם בעסק משפחתי עם אביו. אמא היה עקרת בית.
כשהגענו למעברה, אבא מצא עבודה תוך זמן קצר מאוד כשוטר. (לפני כן עבד עבודה מזדמנת בפרדסים). אמא סבלה מבעיות בראייה, עבדה קצת בחקלאות, מטפלת ובעיקר במשק הבית. ההורים היו שקועים בטיפול בנו – באחותי ובי (נולדתי חודשיים אחרי שהגענו למעברה). מה שמאפיין את המעברה זה שקרו דברים ולא הסבירו למה ומדוע. היתה מול המעברה שדרה גדולה של אקליפטוסים – יום אחד באו והורידו את כולם, אחד אחרי השני. עד היום אין לדעת למה עשו זאת. לי היו כל מיני דמיונות הקשורים בפידאיונים שטיפסו על העצים, ולכן הורידו אותם… אני זוכר שהגעתי עם אמא למרפאה, קיבלתי זריקה ואף אחד לא הסביר מהי אותה זריקה / חיסון. הדודים וסבא וסבתא גרו לידינו במעברה – כולם היו שקועים בחיי היום יום, לא שאלו וקיבלו את הדברים כמובן מאליו. לנו העבירו את ההרגשה שהכול טוב והכול בסדר! שמרו אותנו בצמר גפן. ההורים היו עסוקים בטיפול בנו, בילדים, ועזרה ודאגה לסבא וסבתא. אני חייתי בין שני הדורות האלה והרבה פעמים אמרו לי "שתוק", כי הדברים נשמעו כשטויות. עד שהגעתי לתיכון הייתי חסר ביטחון.
אמא בישלה אוכל טוב, אני זוכר אוכל נהדר. עד יום מותה אמא הסכימה שאכנס למטבח רק כדי לראות איך היא מבשלת. היום, אחרי מותה, גם אני מבשל טוב.
אחותי הגדולה (שהיתה בת ארבע-חמש) עזרה לאמא עם השפה העברית, כי אמא לא ידעה לקרוא – אחותי היתה אסרטיבית והשתלטה מהר על העניינים. מאוחר יותר, עדיין במעברה, נולדו לי ולאחותי שתי אחיות נוספות.
משחקים במעברה – תופסת, רכיבה על אופניים.
עזיבת המעברה – כשהמעברות התחילו להתחסל אבא חיפש בית ספר טוב. אחרי לידתי במעברה, אמא ילדה עוד שתי בנות. הוא מצא שכונת עולים, כולם אשכנזים, ברמת השרון. הייתי שם בין גיל חמש לארבע עשרה. בגיל ארבע עשרה עברתי ללמוד בבויאר בירושלים.
משפט מייצג מהמעברה – היתה "הקטנה" במעברה, חייתי בהרגשת חוסר ביטחון. ההורים נחשבו כלא מבינים, ולכן כנראה לא היה צורך בהסברים.
שם המראיינת: ניצה חזקיהו
רצ"ב סיפור שכתב שלום הראל על המעבר מהמעברה ליישוב הקבע – המושבה של רמת השרון
בגיל חמש לא היתה לי מצלמה. אני אפילו חושב, שבימים ההם למצלמה היחידה ברמת השרון, היה לפל הצלם. לפיכך אין צילום מתאים לסיפור הזה.
כשעברנו מן המעברה לרמת השרון, אבי קנה כסאות מתקפלים ושולחן מתקפל. חדשים, נוצצים, צבועים בלק שקוף ובוהק. הרהיטים החדשים העניקו לי הרגשה חגיגית של התחדשות. לעזוב מקום ישן ולעבור למקום חדש. הייתי בן חמש, הרגשתי שחייתי הרבה זמן במעברה. וכבר התחדשות.
ארזו גם מיטת תינוקת אחת בצבע טורקיז, מצעים ופרימוס ופתיליה, ופתילית שבת ל"תבית". כנראה עוד ועוד אבל לא ממש זוכר, רק בן חמש. סבי, שנלווה אלינו ב״יציאת המעברה״ שכר טקסי, כך קראו אז למונית והציע שאצטרף אליו. לראשונה בחיי סירבתי. הבנתי כי האקשן האמיתי מתרחש דווקא בארגז המשאית, בינות לפרימוס ולכיסאות המתקפלים, וכך ראיתי את כל המסע לביתנו החדש, אוחז במרישי – חזית ארגז המשאית, מעל הנהג, מעל כולם, לא מחמיץ ולו מטר אחד מן הדרך הארוכה מן המעברה.
בבית החדש לימדו אותנו להדליק אור. מרימים להדליק, מורידים כדי לכבות. אור חשמלי, שהיה חזק ובוהק הרבה יותר מהעששית אותה הדליקו ההורים עם רדת החשכה בצריף, במעברה. אבי גם לימד אותי איך משתמשים באסלה שהיתה בחדרון שירותים בתוך הבית. כן, ממש בתוך הבית. לא צריך לצאת לבול קליעה בחוץ.
לאחר שהתארגנו בבית, יצאנו אבי ואני למסע הגינה הגדול. המסע האמיתי הראשון בחיי לתור את החצר העמוסה בשכונה הכפרית במושבה אליה עברנו לגור. יצאנו מדלת הבית, והתחלנו להלך בצל סבך עצי פרי רבים, שהסתירו את אור השמש, עצי רימונים, שני עצי גוייאבה, שזיפים, אבוקדו, לימון, תפוז. עשרה עצי פרי פרושים על פני חצר ענקית, חצר גדולת מימדים שהשרתה עלי תחושה של חורש רחב ידיים.
החצר היתה ענקית עוד יותר בעיני, כשסבי בנה שם את הסוכה הראשונה בחג סוכות, סוכה כהלכתה ואף ישן בה בלילה. סיפר עד כמה טוב לו האוויר בחוץ.
ומאז, שנה אחרי שנה קטנה החצר והצטמצמה וקיווצה את גודלה לכדי עשרים צעדים מלאים. כל שטחה היה ונשאר 250 מ״ר. זו אחת התעלומות הנסתרות ואפופות הסוד ובזיכרוני היא עדיין עצומה ומלאת עצים וכך תישאר. וגם היום אני חש כי הגודל נמדד על פי כמה צפוף ולא על פי כמה המקום ריק. או אולי כי הייתי רק בן חמש.
אך בבטחון רב אומר, שגם יורם טהר-לב, פסע בחורש כזה כשחשב על ארצנו הקטנטונת:
בצל עצי החורש,
הרחק מאור חמה,
יחדיו נכה פה שורש,
אל לב האדמה….
ראיינה, הדפיסה וערכה: ניצה חזקיהו