– "קדימה – שולמית מליק – על פרשת "ילדי תימן

פרשת ילדי תימן"  –   עדות יהודית מליק על  ילדי תימן"

עתון " ידיעות אחרונות"    7 ימים • 09.08.2017

"הבנתי שהם לוקחים את הילד כמו מתנה כזאת"

מעברת קדימה, תחילת שנות ה–50. שולמית מליק, אז צעירה בת 18, מתחילה לעבוד בבית התינוקות שבסמוך למעברה, ולאט–לאט מתחילה להבחין שמשהו פה לא בסדר. "היו נעלמים כל פעם ילד, עוד ילדה, עוד מישהי", היא מספרת:

 "היינו אומרים: הילד בבית חולים. זאת הייתה שיטה". רק שנים אחר כך הבינה שהיא הייתה במרכזה של מה שמכונה היום "פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן". עכשיו, 66 שנה אחרי, היא לא יכולה לשתוק עוד.

לראשונה היא מספרת בהרחבה מה ראתה שם, ומה היה קורה כשהאימהות היו חוזרות מהעבודה ומגלות שהילד שלהן נעלם. עדות מבית התינוקות: הסיפור המלא.

     לתקן את העוול | תמר קפלנסקי

"היי, מותק. צילצלה מנויה של העיתון, קראה את המאמר שלך על ילדי תימן וביקשה לדבר איתך, אם את רוצה לשמוע. עבדה בבית תינוקות. שמה שולמית. זה המספר".

כך נכתב בהודעה שקיבלתי ביום רביעי, 21 ביוני, יום המוּדעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. יום קודם הגשתי מאמר לפרסום בעמוד הדעות. הבאתי בו בעיקר ציטוטים ממסמכים השמורים בארכיון המדינה, מתוך תיקי ועדות החקירה שהוסתרו מעיני הציבור במשך עשורים ורק בדצמבר האחרון, בצו ממשלתי, נפתחו בחלקם. "איך אפשר להמשיך לטעון שלא היו דברים מעולם?" כתבתי. "הגיע הזמן לתקן את העוול המחריד".

"הלו?" ענתה אישה מעברו השני של הקו. קול רך, ר' רכה מתגלגלת של מבטא מזרח אירופי כלשהו. הצגתי את עצמי. "בעיתון אמרו שחיפשת אותי".

"כן", אמרה, "שלום. קראתי את המאמר שלך ורציתי לשאול: הדברים שפרסמת — איך את יודעת אותם?"

כבר התחלתי להשיב, להגיד שפתחו את הפרוטוקולים של ועדות החקירה, שיש מסמכים, צילומים, עדויות.

"אבל רגע",   עצרתי, "למה את שואלת?"

"אני בשנת 51' עבדתי בבית תינוקות בקדימה", אמרה האישה. "ורציתי להגיד לך שהבית־תינוקות הזה אמנם מסר ילדים, הייתי נוכחת, אבל גם קיבל הרבה מאוד עזרה מיהודי אמריקה, שהביאו לנו אוכל, מרגרינה, קורנפלור. מזה עשינו את הארוחות של הילדים. הילדים היו חוזרים בערב לאוהלים בקור, זה היה זוועה. בוץ עד הברכיים. תנאים קשים מאוד. בוועדות החקירה האלה הזכירו את המצב של הילדים באותה תקופה?"

על התינוק ציון: "היה ציון אחד שכל בוקר, כל בוקר, היה רוקד לי במיטה כשבאתי. בוקר אחד פתאום אני באה ושקט. אין ציון. איפה ציון? אמרו לי שהיה לו חום גבוה. אז מהר שמתי חלוק והלכתי ישר למיטה שלו, ואין ציון. אני שואלת את האחראית בבית התינוקות: 'איפה הילד, איפה ציון?' אז היא אומרת: 'הוא היה חולה, לקחו אותו'. אבל אני השארתי אותו בריא"

העדות של שולמית מליק באתר של עמותת עמר"ם   

מאיזו בחינה הזכירו "שמי שלקח ילד כזה עשה מצווה. בסך הכל הם היו בני תשעה חודשים, שנה." ?

 "אני לא מצדיקה, אל תחשבי ש… אני לא מצדיקה את זה שהעבירו ילדים….

    אני רק חושבת שזה לא היה, איך להגיד לך, נגד מישהו".

ככה הכרתי את שולמית מליק. בת 83, ילידת רומניה, ניצולת שואה. בדצמבר 1947.

עלתה לארץ לבדה בעלייה בלתי חוקית. בלי הוריה שיגיעו שנתיים מאוחר יותר.

שיקרה שהיא בת 15 והתגנבה לסיפון האונייה. "ביום שעגנו בקפריסין מלאו לי 15", תספר בחיוך כשניפגש.

לאחר שלושה חודשים בקפריסין הגיעה לישראל ונשלחה לבית הספר החקלאי עיינות ("חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. הייתי שם שנתיים וזהו, זה כל הבית־ספר שלי (חוץ מכיתה א', שזה מה שהספקתי ללמוד ברומניה לפני שהגיעה המלחמה"). משם נשלחה לכפר רופין ועבדה בבית התינוקות בקיבוץ.

 ב־1951 נישאה למשה, ניצול שואה גם הוא, והם השתקעו בפתח ־תקווה.  השנים שנות הצנע, והפרנסה בדוחק.

     "באתי מהקיבוץ ולא הכרתי אף אחד. אמרתי: אין לי מפלגה, אין לי כלום, מי ייתן לי עבודה?

      אז הלכתי לבניין של מפלגת הפועל המזרחי בתל־אביב, כי לבעלי היה פנקס חבר של הפועל המזרחי. פנקס כחול,

       לא אדום", תדגיש בפניי מאוחר יותר. "הכל היה אז לפי מפלגות.    הם עזרו לעשות בתי תינוקות".

כך, בלי הכשרה רשמית אבל עם הניסיון שרכשה בקיבוץ, החלה שולמית לעבוד בבית התינוקות של הפועל המזרחי

 במעברת יציב, היא קדימה. קצת יותר משנה עבדה שם.

האירועים ליוו אותה במשך כל העשורים שחלפו מאז, רובצים עליה כמו עול. בגיל 83 החליטה לשבור שתיקה..

אבל למה עכשיו?

 מה מביא אישה שכבר נכנסה לעשור התשיעי בחייה לספר לפתע על אירועים שהתרחשו כשהייתה בת 18?

 "כל כך הרבה שנים רציתי להגיד", אמרה שולמית בשיחה הראשונה. "כשהייתה הפרשה עם משולם (הרב עוזי משולם )

התפללתי שלא יקרה לו כלום  1994 "רציתי לנסוע לשם לחזק אותו" .

        "כי ידעתי שהוא צודק. רציתי לנסוע לשם, הרי זה פה קרוב (ביהוד, שם התבצרו הרב ותלמידיו — ת"ק).

אבל לא נתנו לגשת שמה בכלל. רציתי שבעלי יסיע אותי. הוא לא הסכים.

    "לאן תיסעי? יש שם משטרה. בשביל מה תיסעי?'"      "עוזי משולם צדק"

על משלחות הנשים שהגיעו מחו"ל: מליק: "אמרו לנו: היום תבוא ועדה, תלבישו יפה את הילדים"

"הן עברו בין החדרים. דיברו בעיקר אנגלית ויידיש. אחת המליצה לשנייה: 'תראי–תראי איזה חמודה';

 או: 'מממ… זה יהיה גבוה'.

אסור היה לי להתערב, אסור היה לי לדבר. הרי מאיפה באו התיירים האלה?

הם באו לאמץ ילדים פה. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. תמיד–תמיד אחרי משלחת, ילד היה נעלם לי"

בשביל מה באמת     ?