מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
אני זוכר מחו"ל חיים טובים מאוד, היו משרתים ועזרה של בני המשפחה בגידול התאומים, מנשה ומנחם.
היינו כחודש במחנה מעבר בפרדס חנה, ומשם עברנו למעברת רחובות.
כשהגענו למעברה לאבא היה קשה מאוד. הוא עלה עם בת ושלושה בנים. בבגדד אבא היה סוחר וכאן נאלץ לטפל בילדים ולעבוד בסלילת כבישים. אמא נשארה בבגדד עם בן כדי למכור את הבית. היא לא הצליחה, ושניהם עלו כעבור חצי שנה. אמא הגיעה והיתה בהלם, אבל עד מהרה השתלטה ועזרה בגידול המשפחה ודאגה לצרכיהם. היינו זוג הורים וחמישה ילדים. במעברת רחובות היינו מ-1950 ועד 1954, גרנו באוהל. הנשים עסקו בעיקר בבישול וניקיון, הגברים – לא עשו כלום. דיברנו בעברית ובאוהל – ערבית. אבא עבד בעבודת דחק בסלילת כבישים (עד שחלה).
באוהל לא היתה רצפה, לא היו מים וחשמל.
הרופא הגיע למעברה בעגלה רתומה לסוס. קרח ונפט חולקו באמצעות עגלות חלוקה. מוסדות כמו קופת חולים וטיפת חלב היו בצריפים. בית כנסת היה באוהל.
היו לנו שכנים מכל העדות: עירקים, טריפוליטאים, רומנים. לא נשאר קשר עם השכנים.
אני למדתי במעברה בבת ספר יסודי. זוכר את המורים בעירק, ואת המחנך אשר אשכנזי מרחובות. אהבתי ללמוד מתמטיקה ועברית (לשון). ההליכות ברגל היו ארוכות (4 ק"מ לכל כיוון) לבי"ס וחזרה מהמעברה לשכונת עזרא.
בשעות הפנאי אני זוכר משחק בכדורי סמרטוטים.
מהמעברה עברנו ללוד.
שלוש נקודות חשובות לציון:
חולצנו מתקופה קשה בעירק, אך ההורים לא התגברו.
אנשים מכל הארץ באו לחלץ אותנו בזמן השטפון ואירחו אותנו בבתיהם. היה גם צד מכוער – קרובים של המארחים שאלו: "מי השחורים האלה?" – בכך התחיל השבר.
כיום אני בעל רגשות חיוביים בכל הקשור לעלייה. בגלל מה שקרה אחר כך הבנתי שאין לאן לחזור. כאן זה הבית!
אחרי שסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא . הייתי בבה"ד 4. עם השחרור עבדתי בתעשייה האווירית (הנדסת חומרים לבניית מטוסים) ואח"כ ב"בזק". הייתי עובד ממושמע, לא התלוננתי. עברתי קורסים ייעודיים ועבדתי במספר מחלקות וקודמתי בדרגות. לקראת הסוף גיליתי קצת סימני מרדנות (כשחיים כ"ץ השתלט על החברה).
כיום אני גמלאי, תושב גבעתיים, נשוי + ארבעה ילדים ושמונה נכדים.
המראיינת: מיכל לניר
ערכה והדפיסה: ניצה חזקיהו