ריאיון עם אלי (אליהו) זיו (זילכה)

החיים בחו"ל: הצבא העירקי התנכל ליהודים. בשנת 1941 היה הפרהוד, פוגרום ביהודים, ומאז האווירה היתה עויינת. אבא ואמא שלי הם בני דודים. אני זוכר את סבא שר שירים של יהודה הלוי. בנצריה גרנו קרוב מאוד (במרחק 50 מטר) מנהר פרת. זוכר שראיתי מהחלון תהלוכה.

האחים של אמא עלו ארצה שנה לפנינו. אנחנו עלינו ארבע נפשות – אחי הגדול היה בן חמש וחצי, אני ועוד אח ואחות צעירים ממני.  עזבנו את עירק עם מזוודה קטנה וקצת דינרים. השארנו לשכנים את הבית כמו שהיה. זה היה בית עם חצר. גרו עם סבא מאיר (מצד אמא), היתה לו חנות ממתקים. הסבא השני מכר טבק. בבגדד התפללו בבית כנסת "צסעודה שם טוב" והיה גם בית מדרש "בית זילכה", שם לימד "חכם" יוסף חיים בן אישחי, כתב ספרים. במשפחה היו הרבה אנשים אמידים כולל "בנק זילכה". עד העלייה המתינו עשרה ימים בבית כנסת ואחר כך המתינו בשדה התעופה באוהל. אסור היה להבריח מעירק רכוש. מי שהיה מנסה היו משאירים אותו בעירק. לקחו את אבא ואותי לחיפוש, לא מצאו כלום אצל אבא ולי היתה מטפחת והשוטר תפס לי את היד!  טסנו במטוס עירקי של חברת התעופה של הבן של נורי סעיד – ראש הממשלה. הטיסה עברה דרך קפריסין, ושם המטוס הוחלף למטוס ישראלי. מלוד הועברנו לשער עלייה. היינו שם יום-יומיים ואני זוכר את פסי הרכבת הקרובים למחנה. משם עברנו למעברת בית ליד.

החיים במעברה:סבא מאיר ביקש לעבור לירושלים והעבירו אותו לתלפיות, מחנה א', במקביל לכביש 4, בעוד אנחנו היינו בבית ליד. במעברה שלנו היו מבנים בריטיים לשם הכניסו עולים ובין המבנים הקימו אוהלים, בדונים ופחונים. בחורף 1950-51 היה גשם כבד, ואפילו שלג, אוהלים עפו והיתה מהומה. באוהל הודי יכלו לשכן שתי משפחות, כי היה יותר גדול.אחרי שנה עברנו לבדון.

היינו במעברה 6 נפשות כולל סבא משה וסבתא מסעודה (אמא של אמא). אחר כך נולדו ילדים נוספים והיינו 11 נפשות באוהל. לאבא היה קשה.הוא עבד 10 ימי עבודה בדחק ואח"כ בפרדס. הוא קיבל את המצב באופן קשה, לא דיבר. אמא ניהלה הכול, היתה לוחמנית מול השלטונות. אחרי שנולדו עוד שני אחים, קיבלו בדון נוסף, אבל היו בעיות של הדליפות מהגג. בין שני הבדונים עשו להם מטבח.  קיבוצניקיות באו לדבר אתה, לא הסכימה שילידיה יהיו פלחים.בבדונים היו הרבה פשפשים – זו היתה התמודדות אינסופית.

תשתיות: בתי שימוש היו במבנים, חלקם סגורים. היו מקלחות של הצבא הבריטי – התקלחנו פעמיים בשבוע (לא זוכר אם היו מים חמים). היו משרדים בשוק א' . מנהל המעברה היה כל יכול – שפיצר, בעל חליפה ומגבעת. במשרדו קיבלו את תלושי המזון והוא חילק את ימי העבודה (15 ימים בחודש מקסימום). לא היו הרבה עבודות, נתנו לאנשים טוריה ושלחו אותם..

היה קו חשמל לאורך הכביש הראשי ובמבנים הבריטיים. מים סחבנו לאוהל ולבדון בדליים מפח. לכביסה חיממו את המים על הפרימוס.

במחנה א' היתה הנגרייה בה הכינו את הבדונים. יום אחד היא נשרפה. גם במחנה ב' היתה שריפה ענקית.

בית ספר:למדתי בבי"ס יסודי במחנה א', ממלכתי דתי ללא כיפה. המורים כמעט כולם היו טריפוליטאים (מלבד י. שימשי ועוד 2 מורים). מנהל בי"ס היה פריג'א זוארץ, העריכו אותו מאוד. רוב המורים היו טובים מאוד. ויקטור מחלוף החליף את זוארץ.הוא היה מורה לטבע. ששי תייר לימד את כיתות ח' , כולם למדו אצלו לקרוא.לא למדנו אנגלית. שמונים אחוז מהתלמידים היו טריפולטאים, עשרה אחוז עיראקים והאחרים תימנים. מושבניק מצור משה לימד חקלאות במחנה ב' הקימו חווה חקלאית. שנה- שנתיים היה אוכל מוכן בבי"ס.  במחנה ז' הוקם אולפן לעברית, אבל לא רבים הלכו לשם. היו גם אשכנזים במעברה אבל הם עזבו ראשונים ואחריהם העיראקים. היו לי שני דודים בבי"ס. לימים אחד מהם היה מנהל בי"ס בנתניה והשני הפך לפקיד שומה בנתניה.

תחנת אוטובוס היתה בכביש הבינעירוני.

שעות הפנאי :היה בית קפה בשוק מחנה א', ניהל אותו טינו חרדוד, טריפולטאי והיה אצלו רדיו שהיה מופעל בקולות רמים. במלחמת קדש שמענו את החדשות מאותו רדיו. למי שגר בבניינים היה רדיו והם שמעו שירים בערבית.

בתי הכנסת היו מלאים – עיסוק חשוב בזמן הפנוי. היה בית כנסת אחד לעיראקים וכמה לטריפוליטאים.

אחרי תקופת המעברה עברנו לשיכון ופיתוח – שמונה נפשות, שני חדרים 37 מ"ר.

נקודות חשובות לציון:

הילדים לא עברו טראומה– זו היתה תקופה מחשלת – הכל נראה קל…

ההורים חוו קטסטרופה. הם באו מבתים מסודרים, לא היה מי שיתמוך בהם.

לא יצאתי עם תחושת קיפוח, אמא היתה מורה לחיים!

היום אני מתגורר בכפר הס, משק פרטי, נשוי + 3 בנות ושלושה נכדים. הבת הדר חיה בארה"ב קליפורניה, נשואה לאמריקאי למדה במכללת קידום. ענת – בוגרת כלכלה מאוניברסיטת ת"א עובדת עם בעלה בקייטרינג. יעל – מהנדסת בהייטק (אמדוקס).

האחים שלי: האח הגדול יצחק זילכה ד"ר במתמטיקה באוניברסיטה העברית, עבר לארה"ב התחתן עם יהודיה אמריקאית, לימד בארה"ב. חזר לארץ והיה ראש החוג לכלכלה,  פתח קתדרה למתמטיקה כלכלית ועבד במכללה למנהל.

יעקב הוא עצמאי, משאיות תובלה, נהג.

האחות מזל גרה בפרדסיה, עקרת בית בעלה וויה מחלוף שחקן כדורגל של הפועל בית ליד.

דוד – מנהל אגף רכב בעיריית נתניה.

תקווה – הצעירה עוסקת בהנהלת חשבונות.

הייתי מפקד יחידה בחיל המודיעין ומנכ"ל התאחדות המלונות בת"א. כיום גימלאי, עוסק בפרויקטים מיוחדים להתאגדות המלונות בת"א.

המראיין: בני אשר

מצורפת עדות כתובה, כולל שרטוט ידני של המעברה

ערכה והדפיסה: ניצה חזקיהו