מעברה:
ארץ מוצא:
שנת עליה:
סיבת עליה:
גיל עליה:
תאריך הראיון:
זכרונות מהמעברה:
חו"ל – זוכר את בית הכנסת ואת אבא מעלה את הילדים לארץ.
אחרי שהייה בשער עלייה, ההורים הגיעו ישר לשיכון. לאמא היו שני תינוקות, ציון ומרדכי אותם הכניסו לגן במעברה. לאמא עיזלה החליפו את השם ליהודית, האב יוסף.
אני עליתי ב-1948 לבד עם עליית הנוער, והייתי בימין אורד וציטרין. בשנת 1953 הצטרפתי להורים לשיכון. זוכר שהקמנו את האוהלים במעברה, למדתי בבי"ס במעברה. כאשר ההורים הגיעו חגגו לי בר מצווה.
במעברה הייתי בגן ילדים ובי"ס יסודי. למדתי בבי"ס מקצועי "מפתן". למדתי במושבה עד כיתה ח' אצל המורה סיבוני. המנהל היה יחזקאל. היה מפעל הזנה של אוכל חם בתשלום. לא אהבתי אף שיעור. כשהייתי בן שבע העבירו את הילדים מציטרין לקיבוץ עין הנציב. שם גילחו ילד, פצעו אותו והשאירו לו פאות. אני הובלתי בריחה של הילדים למשטרת בית שאן. מאז לא רציתי לשמוע על דתיים.
13 בני משפחה נפטרו. יצחק ודוד – שני ילדים עוד בתוניס.
זוכר את השכנים: חזקל (מרומניה), סלמני אהרון, גבאי, משיח (בשיכון). השיכון היה ריק. הוא נשען על אנשי המעברה.
פרנסה: אמא הלכה ברגל הלוך וחזור מיוקנעם לבציר בזיכרון יעקב, ואבא עבד בייעור ואח"כ בסולתם. העבודה בייעור היתה זמנית, חלקו את העבודות בין כולם כדי שלכולם תהיה עבודה. כילד עבדתי בשלוש עבודות – מוקדם בבוקר יצאתי בהליכה רגלית לנחלאות בין הזורע למקורות. עבדתי בגידול ירקות, מטעי פרי. זכור לי שהמנהל שמואל נתפס בגניבה. אחרי יום עבודה חזרתי למושבה ברגל ושאלתי אם יש עבודה. עבדתי גם בפלפלים ובצל. בערב הלכתי עם חבר להעמיס ארגזים של ירקות ופירות (אותם גידלו במושבה) למשאית של תנובה. לעיתים קיבלנו מהנהג שמואל כמה פירות וירקות והיינו עולים איתם לבית במושבה. קיבלנו על כל ארגז חצי גרוש. ביום שישי אבא חילק לשכנים נזקקים. אני זוכר שאבא היה אומר: "אם אחד שלקח, בירך על זה בערב שבת – דיינו". אמא ביקשה שיישאר משהו גם לבית שלנו.
תשתיות: היו שירותים ציבוריים ארוכים עם מספר תאים, וגם מקלחות. באמצע המעברה היתה שוקת למים שבה גם כיבסו וגם רחצו את הילדים. לא היה חשמל.
היה אוטובוס. שוק לא היה, בית מלאכה של חיים הנפח (מהמושבה), מפעל פרימוסים ופתיליות, היו שוחטים שהיו באים הביתה לשחוט. חלוקת קרח – "היחידים בעולם שהוציאו מבלוק 4 שלישים!"
שעות הפנאי: אבא למד תורה ופרשת השבוע (קנה את "המפטיר" בכל מחיר). היה בית קפה של נאג'י באדן. היה במעברה מועדון ריקודים, כאשר הגיע חשמל (מהמושבה) קיבלו כבל שהספיק לפטיפון ותאורה. החשמלאים שתפעלו את זה היו מבני העולים. במועדון התאמנו גם באגרוף. מנחם הצלם היה אלוף יוגוסלביה באגרוף. היתה קבוצת כדורגל. פיני מהמושבה (שלימים היה טייס {הוא פיני נחמני, נווט, שבוי בסוריה 1970 – 1974}) היה השוער בקבוצה. היה קולנוע פתוח, ישבנו על בלוקים וההקרנה היתה על קיר בית. אנשי המושבה היקים (יוצאי גרמניה) היו קונים כרטיסים, ילדי המושבה – לא. עמרם היה עומד בפינה ומוכר כרטיסים… אבל אפשר היה להיכנס דרך החורשה…
מוסדות בריאות: היתה אחות (גרה באלרואי, מתחת לקריית עמל) מטפלת בהדסה, בית תינוקות, קופת חולים. אח"כ בנו במושבה קופת חולים, בנק, הסתדרות.
החשמל הגיע לשיכון ב-1953.
נקודות חשובות לציון:
השוקת של הפרות ועצי התות. הגניבות משדות המושבה היו לצורך הישרדות.
ב"מפתן" למדתי מסגרות. (שימשה אותי בחיים) כאשר עבדתי ב"סולתם" כמסגר רתך של טנקים ותותחים וכן מרגמות.
בקיץ יצאתי לניהול מחנות נוער.
היום אני חושב על המעברה כהתנסות ורגשי גאווה והעצמה.
תיעדתי את חיי המעברה בבניית דגם שעומד באולם הכניסה של העירייה.
מהמעברה עברנו ליוקנעם – 30 מ"ר, תשעה ילדים, הורים וסבא. אני מתגורר שם עד היום.
אני נשוי + 3 ילדים וחמישה נכדים, גמלאי.
מראיין: בני אשר
תאריך הריאיון: 9.12.2018
הדפיסה וערכה: ניצה חזקיהו