עשרה מיושבי המעברות של רחובות העלו על הכתב זיכרונות רדומים, כדי שאנחנו לא נשכח וכדי שילדיהם ונכדיהם יבינו איך זה לחיות במאהל מטפטף מגשמים אולי עתה, עם צאת ספרם "נרקיסים באוהל", יתחיל התיקון, ואנשי המעברות יוכרו גם הם כחלוצים

אני לא מכירה אותו. עלינו יחד לקרון הרכבת שנוסעת מתל אביב לרחובות. לי היה מושב שהיה קרוב לכניסה. לו לא היה מקום, אז הוא עמד כל הדרך נשען על אופניים חשמליים מקופלים ודיבר בטלפון הנייד עם חבר. לא ממש עקבתי אחרי השיחה עד שפתאום שמעתי אותו אומר לצד השני של הסלולרי: "היינו שם ביום של המלחמה של האתיופים".

ערב מקסים בצניעותו ובחוכמתו הרגישה | צילום: מני דקל

ניסוח כל כך לא שגרתי שלקח אותי רחוק במחשבות על סולידריות ובמיוחד על היעדרה. על מאבק שנמשך גם בימים אלה שהציבור הרחב ברובו לא מודע לו או בכלל לא מתעניין בו. כשהרכבת עצרה מיהרתי לספרייה העירונית להשקת ספר זיכרונות של מי שחיו במעברות ברחובות (התברר לי שהיו חמש). רק לקראת סוף הערב, כששמעתי את בני אשר, היו"ר והמייסד של עמותת "מעברות – מעקירה לתקומה", שהיה פעם ילד במעברה ברחובות, מספר איך לקח על עצמו לדאוג שהדורות הבאים לא ישכחו את אנשי המעברות, השתחרר אצלי משהו מהמועקה שהתחילה ברכבת.

"כשאנשים מדברים איתי על מי סבל יותר ומי תרם יותר אני עוצר אותם. יש מקום לכולם", אמר אשר. "הכאב שלי לא מבטל כאב של אחרים. מתוך אותה תפיסה אני פועל להכרה שגם אנשי המעברות היו חלוצים שתרמו לבניין המדינה הצעירה, ותרומתם חשובה בדיוק כמו תרומתם של מי שנקראים חלוצים".

"בימינו, כשיום העצמאות מתקרב, אנחנו רגילים לראות דגלי כחול־לבן תלויים בכל מקום. בשנות ה־50 במעברה לא היו לנו דגלים מן המוכן וקישטנו את הצריפים שלנו באמצעות דגלי ישראל שהכנו בעצמנו. כשהתקרב יום העצמאות חילקו לנו ניירות, וכל ילדי המעברה התיישבו לצייר וליצור דגלים, כל אחד לפי הכישרון והיכולת. את הדגלים שהכנו תלינו ברחבי המעברה. הייתה לנו ציפייה שאולי פעם, ביום העצמאות, בן־גוריון יפתיע ויגיע לבקר אצלנו, ופעם אחת בן־גוריון באמת הגיע לבקר במעברה. הופתענו לראות אותו לבוש במכנסי חאקי קצרים ולא בחליפה. הוא עמד על הבמה ונאם, ואנחנו עמדנו והקשבנו לדברים שאמר, אבל כל מה שאני זוכר היום מהנאום של בן־גוריון זה את השערות הלבנות שלו מסביב לקרחת, שהתעופפו ברוח לכל הכיוונים בזמן שדיבר".

(אברהם אילן נולד בעיראק ב־1937. עלה ארצה ב־1951. התגורר במעברת כפר זרנוגה ליד רחובות עד 1959)

הדמויות, הכאבים, הצלקות | צילום: מני דקל

בארכיון רחובות אין חומרים רבים על המעברות שהוקמו בשולי העיר. גם ארכיונים היסטוריים לאומיים גדולים יותר לא מחזיקים חומר כזה. אלה שהסכימו לשתף מזיכרונותיהם על חייהם במעברות ברחובות מספרים את מה שמסמכים רשמיים של הממסד לא תמיד יכולים או רוצים לספר. הרבה פעמים קורה שמסמכים ממסדיים מבליטים נרטיב מסוים מאוד שמשאיר וקובע לנצח הייררכיות ומבנים חברתיים.

העשרה שהסכימו לצלול לתהומות האלה העלו זיכרונות רדומים, מראות שכבר לא קיימים, בני משפחה וחברים שכבר אינם בחיים, כדי שאנחנו לא נשכח, כדי שנכדיהם שיושבים עכשיו לידם לא יגדלו בלי לדעת איך זה היה אז לחיות באוהל שגשם מטפטף עליך ואילו משחקים שיחקו הילדים ואיך יצאו לטיולים בפרדסים ובשדות. ועכשיו יוכלו הנכדים והנינים לקרוא מה זה אומר כשהאפור והחום, צבעי הצריף במעברה, צובעים בגוניהם העכורים את כל החיים, והנחמה היחידה היא שמיכה אדומה רכה ומלטפת שהגיעה עם המשפחה מעיראק, או מה זה אומר לחגוג פסח באוהל, או איך שיחקו בינגו בבית הקפה שהוקם במעברה, או איך היו מוטרדים כל הזמן המבוגרים ממה יתפרנסו ואיך הרגישו הילדים כשנאלצו לצאת לעבודה ולקבור את חלומותיהם לטובת הישרדות.

מירי שחם הנחתה את סדנת כתיבת הזיכרונות ואחר כך קיבצה את כל החומר לספר שנקרא "נרקיסים באוהל". עכשיו היא מספרת לקהל שיושב באולם הגדול של הספרייה העירונית, אור רך שפוך על פני האנשים והם קשובים כשהיא מדברת, כמה כוחות נדרשו למשתתפים בסדנה לחזור 60 שנים לאחור ולספר על הפינה האהובה עליהם במעברה, על הדמויות שהקיפו אותם ועל הכאבים שהכאיבו והשאירו צלקות ולפעמים חיוכים. ומה שעד עכשיו היה תהומות נשכחות, מוקטנות ומודרות, מצמיח פתאום דשא ירוק ורענן של הכרה וכבוד.

צילום: מני דקל

הדס אביבי, מנהלת הארכיון העירוני: "זמן קצר אחרי שהחלה הסדנה מירי הבינה שהטקסטים המתקבלים חשובים ברמה המקומית של רחובות, אבל גם ברמה הארצית ושחייבים לשמר אותם. פנינו לעירייה כדי שתממן את הוצאת הספר ולשמחתי, נעננו בחיוב. את המימון לסדנה קיבלנו ממשרד התרבות. אני לא חושבת שנצליח להפיק עוד ספרים וסדנאות כאלה אם לא יהיה המשך מימון".

ושחם חותמת ואומרת לנוכחים: "טוענים כנגד העלייה מארצות המזרח שאנשיה הגיעו עם תודעה ציונית אפסית. אין טענה מופרכת מזאת. רבים עלו בגלל שהיו ציונים. סבא שלי למשל נטש בית מלאכה מצליח לייצור נעליים וניסה להגיע לארץ ישראל בעלייה הבלתי לגלית. הניסיון לא עלה יפה. כשסוף־סוף הוא וסבתא שלי וילדיהם באו לכאן הם נשלחו למחנה עולים בעמק חפר שהוסב למעברה. סבא שלי מעולם לא התלונן על שום עבודה שקיבל. גם כשנשלח לנקות שירותים וגם כשרוב חייו כאן היו חיי עוני. הוא מעולם לא הביע חרטה על הבחירה לעלות לישראל. אני לא מצליחה להבין למה סבא שלי ואנשי המעברות בכלל לא מוכרים כחלוצים. החלוציות נגמרה אחרי שהוקמה המדינה? לא מגיע גם להם התואר הזה? זה בידיים שלנו לעשות שינוי ותיקון".

× × ×

זה ערב מקסים בצניעותו ובחוכמתו הרגישה. בין זיכרונות קצרים שמקריאים כמה מיוצאי המעברות ברחובות שרה הזמרת והשחקנית גלית גיאת, וד"ר יואל פיקסלר, מתנדב בארכיון ברחובות שערך מחקר מיוחד על מעברות העיר, מספר את תמציתו לקהל שבולע כל מילה, מחבק כל זיכרון – עצוב ומשמח – וסוחף את כל מי שלא היה שם אל החיים ההם.

הערב הזה הוא לא תיקון, רחוק מכך. אולי כשרשויות מקומיות בכל רחבי הארץ יציבו שלטים עם הסברים היסטוריים במקומות שבהם היו מעברות אפשר יהיה להגיד שאנחנו סוף־סוף בכיוון הנכון.