מעברה:

נוף ים

ארץ מוצא:

ריאיון עם סופי רחלנקו

שנת עליה:

1960

סיבת עליה:

ציונות

גיל עליה:

13

תאריך הראיון:

זכרונות מהמעברה:

החיים בחו"ל

גרנו בלבוב בוילה יפה ואני הייתי תלמידה מצטיינת. אבא לא רצה לעלות לישראל, אמא שהיתה יותר ציונית השפיעה עליו.  בלבוב אבא היה מנהל מפעל וכאן לא הסתדר.

במעברה

גרנו במעברת נוף ים בין השנים 1960-1965. הגעתי עם הוריי, שלוש נפשות. גרנו בצריף עץ. אחרי מות אבא, נשארתי עם אמא. דיברתי עם ההורים ברוסית, ועם דוברי פולנית בפולנית.

אבא חווה את המעברה בצורה קשה מאוד. גם לאמא היה קשה, אבל היא הסתגלה יותר.

אבא עבד ב"מקורות" כסבל ויותר מאוחר כנהג מונית. הוא לא הרגיש שנקלט בארץ, הוא התגעגע למעמד שלו ולברית המועצות. אמא נקלטה טוב יותר ולימדה כמורה. היו לה רגשי אשמה כבדים בגלל שדחפה לעלייה.

למדתי בנוף ים בבית ספר יסודי. השיעורים המועדפים עליי היו חשבון, ציור, אנגלית וביולוגיה. הייתי "ילדה אחרת". היו לי מספר חברות שעלו מרומניה. לא השתלבתי בחברת הילדים.

תשתיות: היתה רצפה. מים (מקלחת ושירותים) וגם החשמל חוברו די מהר.

תשתיות ציבוריות: אוטובוס עבר על יד המעברה. כל שאר השירותים היו מחוץ למעברה (כולל סניף קופת חולים). במעברה היה מרכז מסחרי בצריפים, ירקן מכולת, כלבו. היתה חנות דגים. בצריף אחד היה בית כנסת (היה בשימוש בשבתות וחגים) ובשאר ימי השבוע שימש מרכז של העירייה.  קרח חילקו בעגלה עם פעמון.

מוסדות תרבות: ספרייה וקולנוע.

בשעות הפנאי הלכנו לים, ולפעמים לקולנוע בהרצליה.

אחרי שנות המעברה עברנו למגורי קבע ברמת אביב (רחוב ברודי 10) ת"א. לימודיי התיכוניים היו באליאנס בת"א.

חשוב לציון:

ההלם הקשה שפקד אותנו כשהגענו למעברה. שנות הנעורים היו קשות. ההתחלה היתה קשה בגלל אי ידיעת השפה.  ובכל זאת המעברה הכשירה אותנו להתמודדות עם החיים. לא היה פער עדתי.

בעיניי, לא יצאתי עדיין מהמעברה, יש קושי להשתלב בחיי הארץ.

סופי כתבה ותיעדה את המעברה (ובהם מוזכרות דמויות , שכנים) בשני ספרים: "משם ומכאן" ו- "התכתבות בכוון אחד".

אני רווקה, אקדמאית, מתגוררת בת"א. כיום גמלאית, הייתי מורה לצרפתית ולתולדות האומנות.

 

 

מראיינת: מיכל לניר (אוגוסט 2018)

ערכה והדפיסה: ניצה חזקיהו

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp