מעברה:

שנתיים בפרדסיה, ארבע שנים בכפר יונה

ארץ מוצא:

עירק

שנת עליה:

1950

סיבת עליה:

רדיפות, מניע דתי, ציונות

גיל עליה:

8

תאריך הראיון:

זכרונות מהמעברה:

החיים בחו"ל

כילדים לא יכולנו לשחק בחוץ. התנכלו והיכו אותנו, ואפילו ספגנו יריקות.

לאבא היתה חנות סדקית קטנה והיו בה גם סבונים, מצרכי מזון בסיסיים. האחות הגדולה ישבה איתו בחנות והשגיחה שלא יגנבו. היו נוהגים לחטוף בנות – אם גבר ערבי עבר ברחוב ומצא מישהי שמצאה חן בעיניו הוא חטף אותה. המצב הזה היה נפוץ לפני הקמת המדינה וגם אחריה.

בן דוד של אבי חי בבגדד, חווה חוויה קשה ביותר כאשר רצחו את בנו מול עיניו. חפרו בור גדול שלתוכו זרקו ראשי יהודים שנכרתו.

הגיס שלי הואשם בקומוניזם ואסרו אותו, היה בכלא מתחת לאדמה שנים. גיסתי ברחה ללבנון בלבוש ערבי. אני זוכרת גם מחזה בו השפילו את סבא והחזיקו בזקנו.  האירועים שקרו בארץ השפיעו על ערביי עירק שקמו להרוג יהודים. אחותו של אבי, אסתר, נחטפה ואז איסלמו אותה. לא התנגדו, כי אם היו מתקוממים היו מחסלים את כל המשפחה. חיתנו את אסתר עם אדם ששירת בממשלה והיא היתה מגיעה לביקור כאשתו (המוסלמית) של שר. כשהמשפחה עלתה ארצה ניתק איתה הקשר. לא היו לה ילדים. אבא שלה, סבא יהודה, היה רב וקילל אותה שלא יהיו לה ילדים.

אם היה למישהו חוב היו חוטפים את החייב ומעלימים אותו.

העלייה לארץ וההתאקלמות

עלינו לארץ במטוס, אבל עד אז היינו בדרכים. מחלבג'ה הגענו לכרכוך ומשם ברכבת לבגדד. בבגדד היינו עשרה ימים ושהינו בבית כנסת. בבית הכנסת פגשנו את שליחי העלייה מהסוכנות ובראשם שלמה הלל. הם סידרו לנו טיסה לקפריסין. בשדה התעופה בעירק הפשיטו אותנו, לקחו לנו הכול, כולל תכשיטים ופרקו את המזוודות בחו"ל, בעירק לא נהגו לכתוב תאריך לידה. כשהגענו לארץ דיווחו שאני יותר מבוגרת (מהגיל האמיתי שלי).  הגענו לשער עלייה ואמא קיבלה צירי לידה. ישנו בחדר אוכל גדול. השכיבו אותנו על השולחנות. אמא נלקחה לרמב"ם וילדה את אחותי זמירה. הגענו לארץ זוג הורים עם שלוש בנות ובן ופה הצטרפה האחות הצעירה. כשאמא חזרה מבית חולים, לקחו אותנו במשאית לפרדסיה, מחנה ו'. אחרי הלידה אמא היתה רעבה מאוד וביקשה שיביאו לה לחם מחדר האוכל. לתינוקת לא היו בגדים ואמא עטפה אותה בבגדים גדולים של האחים הגדולים. המזוודות הגיעו בשלב מאוחר יותר וגם שם נשאר מעט ציוד אחרי שהעירקים רוקנו אותן. יואל האח היה חולה מאוד והוא אושפז במרפאה של המעברה במחנה ו'.  באחד הימים אמא באה לבקר את יואל במרפאה שהשאירה אותי במשרד כדי שילבישו אותי בבגדים. כשחזרה התברר שלקחו אותי וילדים נוספים המשאית למקום אחר – בלי לבקש רשות. הביאו אותנו למושב או קיבוץ (הייתי קטנה מאוד), הלבישו אותנו בבגדים יפים והושיבו אותנו ביחד. זוכרת מגדל מים.גרנו באוהל סיירים, אוהל "פלישתי" ואבא שהיה איש גבוה ישן עם רגליים מחוץ לאוהל.

במעברה היה חדר אוכל ושם חילקו לנו קצת מרגרינה, לחם, מעט ירקות – הבאנו את האוכל לאוהל ואכלנו בו. יותר מאוחר בתקופת הצנע חלקו לנו הכול באבקות – אבקת ביצים, אבקת תפוחי אדמה, חתיכת בשר או עוף. אמא מכרה את הבשר או העוף בשוק כדי לקנות ציוד בישול (פרימוס-פתיליה) וקנתה בשוק גם "אורז בן גוריון" כלומר פתיתים.

בכפר יונה היינו בפחון. היינו כבר שבע נפשות. האח אבנר נולד במעברה וציונה נולדה ב-1956 בכפר יונה. בשלב מסוים קיבלנו מיטות מתקפלות מעץ ומזרוני קש (מלאים בפשפשים).  משפחות מהמקום באו וכל אחת קיבלה ילד או שניים לפי רצונה. האישה שלקחה אותי רחצה והלבישה אותי. בכיתי כל הזמן, לא רציתי לאכול ולא לעשות דבר. הביאו לי ביסקוויטים וניסו לרצות אותי. כלום לא עזר. לא רציתי לעשות כלום. לבסוף התייאשו והחזירו אותי. לא זוכרת אם היו עוד ילדים שהוחזרו. היתה חוויה קשה, לא הבנתי את השפה. לא זוכרת הרבה מאז, אבל זוכרת משפחה טובה עם משק תרנגולות. כל יום רחצו אותי, ניסו לרקוד אתי והחזירו אותי למיטה.

מאז אותה טראומה לא עזבתי לעולם את אמא. הלכתי איתה למכולת, בלילה התעוררתי וחיפשתי את אמא. אחרי שנתיים עברנו לפחון בכפר יונה (1952-1956).

בית ספר:  הגעתי לכיתה א' ובהתחלה כתבתי מלמעלה למטה. הבחינו בזה ועזרו לי לעבור לכתיבה רגילה. למדתי בכיתה א' מעט, כי לא רציתי לעזוב את אמא. המורה היה במחנה ג' (האח של טובה שבבה)הלכנו לבית ספר לבד. אחרי שעות הלימודים הלכנו לעבוד בפרדס (לעזור לאבא) בכפר יונה ב"מבצרון" – אני קטפתי בחלק התחתון של העץ ואבא למעלה.

ההורים במעברה: אבא יצא בבוקר לעבוד בבנק ברמת גן וחזר למעברה רק ביום שישי. הוא ישן בפרדסים, אחר כך התחיל לעבוד בפרדס. הפרנסה היתה קשה. אבא עמד וחיכה עם פועלים נוספים עד שהקבלן הגיע ובדק להם את הידיים כדי לראות אילו ידיים יעבדו טוב ואת מי הוא בוחר לעבודה. יום אחד אבא נלקח על ידי אופנוע, הוא נפל ממנו, אבל יצא בפציעות קלות. אבא העביר לאמא את הכסף שקיבל כדי שתקנה מה שצריך לבית. אבא תמיד אמר "תודה שאנחנו בארץ, ללא פחד ממכות או מוות כי אנחנו יהודים". שבתות היו מוקדשות למנוחה מהעבודה הקשה במהלך השבוע.  אני זוכרת שקיבלתי מאבא 5 גרוש לקנות ארטיק לימון אצל "אפטר". אני זוכרת את אבא יושב על המיטה ומספר לנו ולחברים שלנו סיפורים.

אמא היתה איתנו ועבדה כל הזמן. היא גם תפרה לנו בגדים והעבירה אותם מילד גדול לילד הצעיר יותר. בשבת היה עוף אחד ל-11 נפשות ואמא חילקה אותו בינינו. היא גידלה בחצר ירקות ועשבי תיבול, כולל חוביזה. החוביזה נקראה "טולקה" ומזה עשתה ממולאים ("יפרח"). בסוף היום אחרי עבודה קשה אמא ישבה עם חברות ושוחחו.

השכנים: בפרדסיה מלבד סבתא תחיה הטריפוליטנית לא זכורים לי שכנים. בכפר יונה זוכרת את פירוזה עזר – היתה שכנה בגילה של אמא. שאול סלח היה בן דוד של אבא.

חברה שלי היתה גאולה תשובה.

בשנת 1956  עברנו ליישוב קבע, תשע נפשות לחדר וחצי (45 מ"ר). משם אני זוכרת את מלחמת קדש.

 

 

כיום אני גרה בבית פרטי בגבעת אולגה. למדתי בבית ספר לאחיות בבית חולים "הלל יפה", והייתי אחות מוסמכת. שימשתי גם אסיסטנטית לרופא שיניים.

יש לי תחביב של רקמת גובלנים. הבת – מזכירה רפואית, עובדת כמרכזנית.

 

הריאיון  נערך ביום 9.2.2020

לראיון מצורפת עדות כתובה מפורטת.

המראיין: בני אשר

הדפיסה וערכה: ניצה חזקיהו

מוזמנים לשתף