עדותה של גב' שרה בושרי מכפר זיתים

עדותה של גב' שרה בושרי מכפר זיתים.

קיבלנו ידיעה מרונית דחבש ( בעלת הצימר ) שבכפר זיתים, בקעת ארבל, היתה מעברה. נאמר לנו שיש שם אשה תימניה מבוגרת שאולי תוכל לספר לנו על קורותיה במעברה. הגענו אליה בשעת אחר צהריים. 

נתחיל בהתחלה .

שאלנו את רונית בעדינות, האם היא יכולה לספר לנו על המעברה.

• " כן, היתה מעברה – בסוף המושב, שם בצד מערב. אבל אני לא נולדתי אז, חבל שלא באת קצת
    קודם. אמא שלי נפטרה לפני ארבעה חדשים  …" , שמעתי בצער כפול את התשובה. 
• " נשארו במושב אנשים שחיו במעברה?  ", אני מתעקש בחיוך. 
• "נשארו מספר נשים. אחת גרה בבית הרביעי מכאן. מול דיר הכבשים של הבן שלה, פה ממול. קוראים לו אבנר  ", נתנה לי קצה חוט. 

בשעה 17:00 בבקעת ארבל השמש עדיין לא התעייפה. מכה באור בוהק ובחום כבשני את המשוטטים בשדות. עברתי את הרפת של משפחת רונית דחבש והתקרבתי לדיר הכבשים, בצעקות "אבנר, אבנר ", שמא יצא אלי עם נשק ביד או  בליווי כלב רועים טרוף חושים… אין קול ואין קשב. אפילו הכבשים הצטופפו בפינה הרחוקה והסתכלו באדישות בזר המוזר והמצעק. לבית ממול הגיעה לפתע מכונית קטנה, שחורה, ממנה ירדו מספר אברכים. הם חייכו אלי ברחמנות והצביעו על הבית לידם. שם חיכה לי תאילנדי שרק הצביע על הבית הבא. נראיתי בעיני עצמי, כשחקן בסרט אימים של האחים כהן, בערבות אריזונה. 

חציתי שדה יבש והגעתי לכניסה האחורית של הבית הבא. עוד נחזור לשדה הזה. כניסה  נקיה, מסודרת,  אך משדרת הזדקנות בכלי העבודה, העומדים בטלים ממעש. ניגשתי אל עשר המדרגות המובילות אל הדלת האחורית, בקריאות מתונות  של "שלום " …"שלום" , " שרה !?" .."שרה!?", כדי לא להבהיל. שקט. עליתי במדרגות  והמשכתי לקרוא אל אפלולית החדר שנגלה לפני כשדחפתי את  דלת הרשת  הלא נעולה. לפתע נדלק אור ניאון קלוש  ונשמע קול אשה.

• "כן,  רגע, מי זה ?".
•  "יהודי", עניתי אינסטינקטיבית, כמו בסיפורי הילדות על הגולה. " קוראים לי בני, אני מתארח אצל רונית דחבש ", הארכתי בדיבור עד שתגיע אלי ותראה אותי, כך לא תיבהל. 

אשה קטנה הופיעה לפני במאור פנים . 

• " באתי  לשאול אותך על המעברה שהייתה פה בשנות החמישים ועל החיים בה ", הסברתי.
• " אני לא זוכרת שום דבר ", חייכה בהרמת הסנטר כלפי מעלה, " מה לעשות, אני בת 100." ראתה את הספק שבעיני,  הוסיפה " רק רגע "  וחזרה עם תעודה ממוסגרת ומזוגגת של הביטוח הלאומי  עם המספר 100 מתנוסס בה בגדול. 
• "אפשר לצלם את התעודה ?", שאלתי והתחלתי לרדת  במדרגות האחוריות כדי להניח את התעודה על שולחן הפלסטיק המיותם שעמד שם מול הגבעות הוורודות של הערב. 
• " בבקשה, למה לא ?! " , נעמדה על הגזוזטרה הקטנה. 

אחרי שצילמתי, החלטתי להעז ולרענן לה את הזיכרון.  הזמנתי אותה לרדת ולשבת מולי לכמה דקות. היא הסכימה. שאלתי אם היא רוצה עזרה בירידה. היא סירבה  ואמרה שלא מזמן החליפה את שת הברכיים…היא יכולה לרדת לבד!  ירדה, בעודי בכוננות לתמוך בה…ראיתי את רגליה הנפוחות, אך לא שאלתי אם זה בגלל הלב. נזהרתי לא לפגוע בצניעות הפרט שלה. חוץ מזה – ראבאק,  היא בת 100 !

אחרי שהתיישבה על כיסא הפלסטיק מולי, התבהר לה  קצת הזיכרון.

עלתה מתימן עם בעלה ב-1949 והגיעה הנה. היא היתה נשואה וללא ילדים.  מיד חשבתי על כך שמן הסתם היתה נשואה כבר 15 שנה, ללא ילדים. דווקא בארץ נפתח המחסום ונולדו להם  בנים ובנות …

היא לא זוכרת את פרטי החיים במעברה, היא רק זוכרת במעומעם שהיה קשה. בכלל, היא אוהבת להסתכל על החיים מהצד החיובי שלהם. לשאלתי, אמרה שהיא מטפלת לבד בכל הנדרש בבית – משלמת את הארנונה, המים, החשמל, הכל. היא יורדת לשוק פעם בשבוע, קונה ומבשלת לילדים. שניים חיים אצלה, ואחד גר לידה עם המטפל, כי הוא חולה בניוון שרירים. היא לא סיפרה דבר על הטרגדיות של איבוד בנים ובעל.  בעלה נפטר לפני ארבעים שנה (!) ומאז היא לבד. גם כשהיה בחיים – ועבד קשה – היא סייעה הן בעבודות המשק והן בפרנסה. בנוסף לעבודת המשק היתה סייעת בגן הילדים. המבוגרים של הכפר היו אצלה בגן הילדים. 

• " הייתי שמה את הילד על הגב, הולכת לכביש היורד לטבריה ( מספר קילומטרים – ב.א ) , נוסעת לטבריה, עושה מה שצריכה בעיר וחוזרת  באותה הדרך " , מספרת בחיוך. 
• " לא היה לך קשה ? ", אני לוחש.
• " מה פתאום קשה. אלו היו החיים שלנו.. היום נגמר לי קצת הכוח  וכואב לי לראות את החצר היבשה הזאת, אני גידלתי בשדה הזה ירקות ותבלינים. מה לעשות?! " נאנחה. 

ישבתי ושתיתי את דבריה ללא רישום או כתיבה. לא רציתי לעצור את השטף. הכנסתי לזיכרון. יותר מאוחר נודע לי שכל חייה היא לוותה אובדנים שקשורים  במחלת ניוון השרירים.

• " שרה, מה הסוד של הגעה לגיל 100 בפעילות כמו שאת עושה ? , שאלתי לסיום. 
• " לחשוב רק על הטוב. אלוהים שומר מלמעלה ואנחנו חייבים לאהוב אחד את השני. אפילו עם הערבים בסביבה אני חברה והם מבקרים אותי. לא לחשוב על דברים רעים. חוץ מזה, אני לא אוהבת לאכול!… מבשלת לילדים אבל אוכלת קצת מרק תימני ( לא מרק רגל. לא אוהבת אותו ) וקצת חילבה. כן קצת ירקות ופרי. וזהו ! ". 

הצללים החלו להתארך וחשבתי על משפחתי שוודאי הוציאה משלחות חיפוש.

קמתי , נפרדתי וליוויתי אותה בעליה על המדרגות.

התאפקתי לא לחבק ולא לנשק אותה. 

לא ידעתי את מנהג המקום.

דווקא רציתי מאד.